50 שנים אחרי: הבעיה של גרמניה עם קבלת אחריות

הסירוב הגרמני לנטול אחריות על המחדלים הביטחוניים שגרמו לפני 50 שנה לטבח 11 הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים במינכן, מעיד על בעיה עמוקה יותר שיש לגרמניה עם ישראל ועם היהודים. זהו אינו סירוב העומד בפני עצמו. הוא חלק ממסורת ארוכת שנים של סירוב גרמני לשאת באחריות לעוולות ולפשעים של גרמנים שבוצעו כלפי יהודים, ולהשלכותיהם.

לכאורה, נתפסת גרמניה כיום בעיני ישראלים ויהודים רבים כאומה שהתמודדה באומץ עם פרק ההיסטוריה הנפשע ביותר ביחס לעם היהודי, השואה, והפיקה לקחים ממנו. סלחנו לגרמנים עד כדי כך, שיש בקרבנו היום כאלה המזהים בקרבנו, ללא כל יסוד ובסיס, תהליכים שעברו על גרמניה בשנות עליית הנאצים לשלטון. אך, האם תדמית חיובית זו עומדת במבחן ההיסטוריה והמציאות?

הפיוס, לכאורה, בין גרמניה לעם היהודי ולישראל אמור היה להיות מבוסס על מאמץ גרמני כן לכפר על פשעי וכוונות העבר. אך במקום שהגרמנים ישתדלו לשכנע את היהודים שהם ראויים למחילה, היו הגרמנים עסוקים לאורך כל ציר הזמן של עשרות השנים שחלפו מאז תום מלחה"ע השנייה במאמצים לשכנע את עצמם שהם צריכים בכלל לבקש מחילה מהיהודים. הקנצלר קונראד אדנאוור היה צריך לנמק בשנות ה-50 בפני שריו את הצורך בהסכם השילומים בין מערב גרמניה ליהודים ולישראל, בהשפעה השלילית על מעמדה הבינלאומי של מערב גרמניה במקרה של דחיית ההסכם. האישור עבר לא מתוך רצון טוב אלא כאילוץ, קרי סירוב להכיר באחריות. מזרח גרמניה, מצידה, סירבה לשלם את חלקה בשילומים. האחראים לשואה, מבחינתה, נמצאו כולם במערב. מבחינתו של המזרח הקומוניסטי, הקומוניסטים והסוציאליסטים היו גם הם קורבנות של הנאצים. וכך נותרה גרמניה המאוחדת חייבת שליש מסכום השילומים הנאמד היום במיליארדי יורו - חוב שאין מדברים עליו. קשיים אדמיניסטרטיביים אינסופיים, קפקאיים באבסורדיותם, הוערמו מצידן של הרשויות הגרמניות -המערביות והמאוחדות - בפני ניצולי שואה שביקשו לקבל פיצויים סמליים על הסבל הרב שנגרם להם.

כינון היחסים הדיפלומטיים בין מערב גרמניה וישראל באמצע שנות ה-60, היה מלווה גם הוא בהתנגדות עיקשת של הממסד הפוליטי הגרמני ושל חלקים נרחבים בדעת הקהל הגרמנית. החשש הגדול בממשלת בון אז היה מפני ההשלכות שיהיו על המהלך על יחסיה המדיניים והכלכליים של גרמניה המערבית עם מדינות ערב, ומתגובת נקם שתוליך להכרה ערבית במזרח גרמניה. מזרח גרמניה, אגב, לא קשרה יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד יומה האחרון באוקטובר 1990.

ואז נוספה לכל התסבוכת המעיקה מבחינתם של הגרמנים ביחסים עם ישראל והעולם היהודי, דרמת טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן. אחרי שאולצו לשלם פיצויים ונאלצו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, הסירו מעצמם הגרמנים כמעט כל אחריות לאירועים הטרגיים שהוליכו לרצח 11 הספורטאים הישראליים. אחריות לכשל המודיעיני: היה מידע מקדים על כוונת מחבלים פלשתינים לבצע פיגוע; אחריות לכשל הביטחוני: בשל הרצון לייצר תדמית חיובית לגרמניה, ננקטו אמצעי ביטחון מינימליים ביותר סביב הכפר האולימפי והמשחקים האולימפיים; כוחות ביטחון הפנים-מקומיים לא היו כלל ערוכים לאפשרות של התמודדות עם פיגוע; אחריות לכשל המבצעי: ניסיון שחרור בני הערובה בוצע באופן חובבני ביותר וגרם למותם של רוב הספורטאים הישראלים; אחריות לכשל המורלי: שלושת המחבלים שנותרו בחיים בתום הזוועה, שוחררו מהכלא הגרמני כדי למנוע פיגועי טרור נוספים על אדמת מערב גרמניה. גרמניה המערבית נכנעה לטרור הפלשתיני. גרמניה המזרחית שיתפה איתו פעולה: אבו דאוד, ממתכנני הפיגוע במינכן, קיבל הגנה במזרח ברלין בעוד ישראל מחסלת בכירים פלשתיניים אחרים שנקשרו לטבח הספורטאים.

צמצום האחריות הגרמנית לסוגיית תשלום פיצויים, אף שסוגיה זו היא מהותית ומשמעותית. כסף מאפשר לגרמנים לברוח משאר ההיבטים של אחריותם לעוולות ולפשעים. עם זאת, התעקשותם של הגרמנים לא לשלם פיצויים הולמים לקרובי קורבנות הטבח במינכן מבישה. לגרמניה לא חסר כסף. יעידו על כך המיליארדים שגרמניה מעבירה זה שנים לרשות האוטונומיה הפלשתינית, שממשיכה לדגול באלימות נגד ישראל ומפיצה שנאה והסתה אנטישמיות; מאות מיליוני היורו שממשלת גרמניה מעבירה לסוכנות האו"ם לחיסולה של ישראל, אונר"א; ומאות מיליוני היורו שממשלת גרמניה מעבירה לארגונים ולפעילויות עוינים לישראל ומקדמי דה-לגיטימציה למדינת היהודים. נגד ישראל יש לגרמנים די והותר כסף.

אי אפשר לפטור את ממשלות ישראל מאחריות להיווצרות המצב המטורף הזה: כמעט כל ממשלות ישראל נמנעו מלדרוש מגרמניה לממש את "התחייבותה ההיסטורית" כלפי העם היהודי במעשים המתחייבים ממנה. במקום להפוך את השולחן מול ההתחמקויות והצביעות הגרמנית, ממשלות ישראל התנהגו כיהודי בגטו החושש לעורר את זעמו של הפריץ. יחסים בריאים עתידיים עם גרמניה תלויים בשינוי הגישה הישראלית. אם מדיניות ההתבטלות העצמית תימשך, אין כל סיכוי להביא את גרמניה לשאת באחריותה המתבקשת.