"חיים ליד גופות הלוחמים": עדויות מתוך המפעל הנצור במריופול

קוראים לו אִילִיָה סָמוּאֶלנקוֹ. הוא בן 27, פניו יפות אך חיוורות, עיניו נדמות כבויות וזקן שחור מעטר את לחייו. הוא סגן־מפקד של קבוצת הלוחמים האחרונה המגינה על מפעל הפלדה אַזוֹבסטָל שבמריופול, ועוד נותרה שם.

זה הראיון המעציב ביותר שערכתי זה זמן רב. האור סביבו עמום וקר, שכן הוא נמצא 30 מטרים מתחת לאדמה, מעבר לזום. הוא מאמין שימות עם חבריו בימים הקרובים.

איליה מסביר כי המצב במפעל הוא "אותו הדבר כמו שהיה לפני שלושה ימים. כבר שבוע שהאויב הרוסי מגביר את הלחץ. אנחנו לא מבחינים עוד בזמן החולף. הם תוקפים אותנו בטנקים, בתותחים מספינות ובמטוסי קרב - בכל דרך אפשרית ותוך כדי ספיגת אבידות קשות".

מה מצב הרוח בקרב החיילים?

"גורל המדינה מונח על כתפיהם. הם חייבים לשמור על מורל גבוה ולהחזיק מעמד". איליה סיפר לפני הפינוי של חלק מהלוחמים מהמפעל כי הפצועים "מסתובבים במעגל ודועכים בהדרגה. גם אני נפצעתי כמה פעמים".

יש לכם רופאים?

"רופאים צבאיים. אין ציוד והם מוגבלים בטיפולים, אבל הם מחוללים ניסים: אם יש חור הם סותמים אותו, ואם משהו נשבר הם מחברים אותו. אנשים חוזרים לקרב קודחים מחום, בלי עין, קטועי איברים, נעזרים בקביים ועטופים בתחבושות".

אתם קוברים את הנופלים?

"אנחנו עורכים טקס צבאי, אבל לא יכולים לקבור אותם. יום אחד נעשה זאת, כי זו חובתנו. בינתיים אנחנו שומרים אותם במקרר גדול בקצה המרתף. הבעיה היא שהאויב תקף את חדר הקירור והשמיד אותו. מאז אנחנו חיים בקרב החיילים שנפלו בקרבות. הם בני לוויה שלנו. אנחנו מקווים שמישהו ידאג להם יום אחד, אחרינו".