אחרי האמירה המקוממת של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, ששחרר לאוויר העולם את תאוריית הקונספירציה בדבר המוצא היהודי של היטלר, באה תגובת משרד החוץ הרוסי לזעם הישראלי, והוסיפה חטא על פשע.
לתקוות בירושלים שהרוסים יתנצלו על ההתבטאות מלאת השקרים של לברוב מלכתחילה לא הייתה כל תוחלת. האם הרוסים התנצלו על כך שאימצו נימות אנטישמיות בעבר, למשל כאשר האשימו באופן שקרי את ישראל באחריות להפלת המטוס הצבא הרוסי בידי הנ"מ הסורי ורמזו ש"היהודים תקעו בגבם סכין"? לא ולא. המשטר של פוטין מעולם לא ביקש סליחה, גם כאשר נאמרו או נעשו על ידו דברים מחפירים, וזה בוודאי לא יקרה הפעם.
ההכרה בטעות והחרטה מנוגדות לדי אן איי של כל עריץ. במשך יותר מ-20 שנים פוטין שטף את מוחם של בני עמו בניסיון לשכנעם שמשטרו תמיד צודק. אף אם ייתפס שוב ושוב בשקר משווע, מן הסוג ששר החוץ שלו הרשה לעצמו בעת הזאת, הוא לא יסטה מהנוהג הדיקטטורי להאשים את כל העולם, רק לא את עצמו. העובדות מעולם לא הפריעו לרוסים.
חשוב אף יותר להבין שההתנגשות המילולית עם רוסיה אינה בבחינת מקרה בודד או תאונה – היא תוצאה בלתי נמנעת של הסחרור שפוטין כפה על מדינתו כאשר החליט לפלוש לאוקראינה ולתת גט כריתות סופי לעולם החופשי. מן הסחרור הזה הוא ומדינתו כבר לא יצליחו לצאת. ההתקפה על אוקראינה התבררה כשגיאה אסטרטגית של נשיא רוסיה, וזה עוד לפני שרוב ההשלכות של הצעד הנמהר הספיקו להכות בארצו.
בתום חודשיים מן הפלישה הרוסית פוטין נקלע למלכודת בלתי אפשרית. מצד אחד, הוא אינו מסוגל לסגת לאחור, כי החלטה כזו תתפרש כהודאה בטעות. מצד אחר, הוא אינו מסוגל לנצח. מדינות העולם זיהו את החולשה הרוסית, ומסיקות את המסקנות – כל אחת בתחומה. יש ששולחות לאוקראינה עוד ועוד נשק, כדי להחליש עוד את הדוב הרוסי אפילו בלי להתעמת איתו באופן ישיר; ויש אחרות, שמבינות כי עכשיו הן יכולות סוף סוף להשתחרר מן הפחד מפני מוסקבה ולדרוך לה על היבלות.
אלה גם אלה מבינות שרוסיה השקועה עד צוואר באוקראינה הפכה לפגיעה. במילים אחרות, היא כבר לא יכולה להכתיב למדינות אחרות את רצונה. "העולם שלאחר 24 בפברואר, יום הפלישה לאוקראינה, יהיה שונה לחלוטין לעומת העולם שלפני המועד הזה", אמר לי לפני ימים אחדים בגילוי לב בכיר באחת המדינות הפוסט-סובייטיות, כזאת שדווקא טיפחה יחסים קרובים ביותר עם רוסיה כל עוד היא נהנתה מתדמית של מעצמה. ככל שההסתבכות הרוסית באוקראינה תעמיק, ההיחלשות שלה תואץ באופן דרמטי ותורגש בכל פינות הגלובוס, שבהן השיג המשטר של פוטין דריסת רגל בעבר - גם בסוריה.
קצב השינויים בזירה הגאופוליטית העכשווית מחייב לבחון כל העת את אמיתות האתמול. מהלך ההתקרבות של ירושלים למוסקבה בעקבות כניסתה לסוריה היה נכון לשעתו והביא עמו הישגים משמעותיים. אבל עכשיו המצב שונה. בין אם ישראל תרצה זאת או לא, הקרע של פוטין עם העולם החופשי, ועם ישראל בתוכו, סופי ובלתי נמנע. בהתאם האמירות הרוסיות, שממילא איבדו כל רסן וכל קשר למציאות, כפי שדגים שר החוץ לברוב, רק יחריפו.
אלא שהאמירות לחוד, והיכולות האמיתיות לחוד. בעולם הדיבורים המשטר של פוטין עדיין מאיים. בעולם המעשים – הרבה פחות. אם התקפלותה של ברית המועצות ממאחזיה בעולם הייתה מהירה, ההתקפלות של רוסיה, חלשה בהרבה מן האימפריה הסובייטית, עשויה להתרחש כהרף עין.
בכל בירות העולם מתחילים להפנים זאת, ודווקא ממשלת ישראל נגררת מאחור ועדיין מפחדת להרגיז את מוסקבה. במקום זאת צריך לפחד דווקא מן הסכנה ההפוכה - הסכנה שלא לנצל את האפשרויות שההיחלשות הרוסית טומנת בחובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו