אמרו לי לא לספר לתלמידים שהיה פיגוע

זה התחיל כמו עוד יום רגיל. עצרתי ב־08:30 להפסקת קפה רגילה. בעודי יוצאת מהקפטריה, ראיתי את סגן המנהל עומד במסדרון; פניו היו אפורים יותר מהחליפה שלבש. אם מישהו כמוהו, ששירת בצבא האמריקני, מסתובב בארשת פנים כזו, סימן שמשהו לא טוב קרה.

ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא בסדר; הוא רק ענה: "בואי למשרד שלי. הטלוויזיה דלוקה. אוסאמה בן לאדן תקף את העיר". זה נשמע לי בלתי הגיוני, אבל עשיתי כבקשתו. שם ראיתי איך המטוס מתרסק אל תוך הבניין.

לאחר מכן, מבעד למסך הטלוויזיה, נשמעו זעקות השבר של המגישה: "אוי אלוהים, הבניין השני קורס!" חשבתי שאני רואה שידור חוזר, אבל אז הבנתי: בעצם ראיתי את ההתרחשות האמיתית, שקרתה בשידור חי לנגד עיניי.

אני זוכרת שפתאום חשתי קור עז, אף שהיה מדובר ביום סתווי מושלם. גם השיניים שלי החלו לנקוש, ולא יכולתי לעצור אותן. אמרו לצוות המורים לחזור לכיתות ולהמשיך ללמד עד שיימסרו הוראות חדשות, ולא לשתף את התלמידים במה שקרה, כי בבית הספר שלנו לומדים ילדים להורים שנוסעים בכל יום לעבודה בעיר ניו יורק, ורבים מההורים הם אנשי משטרה וכבאים. חששנו שאם נשחרר את הילדים לבתיהם, הם עלולים לחזור לבית ריק.

זה היה היום הארוך ביותר בחיי. בסוף הוא נגמר, והאזנתי לרדיו בדרך הביתה. כשנכנסתי לביתי וישבתי במטבח, הטלפון צלצל. על הקו היתה שרה, החברה הטובה שלי מישראל, שאמרה לי: "במשך כל השנים את היית זו שמתקשרת אלי כדי לוודא שאנחנו בסדר אחרי פיגועים; מעולם לא חשבתי שאני אהיה זו שתתקשר אלייך כדי לבדוק אם את בסדר". אחרי שהיא אמרה את זה, נפרצו כל הסכרים הרגשיים שלי. רגליי קרסו. ישבתי על רצפת המטבח ובכיתי בכי תמרורים.

למחרת חזרתי לבית הספר. הנחתי על השולחן של כל תלמיד דף נייר ומעטפה. "אתם עדים להיסטוריה", אמרתי להם, "ולכן צריך לשמר את כל התחושות והזיכרונות שלכם". אמרתי להם שכל מה שהם צריכים לעשות בשיעור זה לכתוב ולכתוב, ואת המעטפה לשמור במקום בטוח בביתם, כדי שבבוא העת יקראו אותה הדורות הבאים.

הייתה דממה מוחלטת לאורך כל היום, בכל כיתה שהלכתי אליה. זו היתה המשימה בכל השיעורים שלי באותו יום. גם הילדים ה"בעייתיים" לא הפריעו ומילאו אחר הוראותיי לשבת ולכתוב. בסוף היום כולם קמו ועזבו בדממה. הדבר היחיד ששמעו בכיתות היה בכי אקראי. זה היה מערך השיעור החשוב ביותר שהעברתי אי פעם.