"ישראל לבד": ה"אקונומיסט" מזהיר את ישראל מבידוד גובר

הלחץ הגובר על ישראל לנוכח התמשכות המלחמה בעזה וחוסר הבהירות לגבי היום שאחרי תופס את השער של ה"אקונומיסט" הבריטי. "ישראל לבד", זועקת כותרת השער של העיתון הנחשב, ומפנה למאמר המערכת, המוקדש למלחמה בעזה ומה שצפוי אחריה. 

המאמר, שכותרתו "ברגע של עוצמה צבאית, ישראל נראית פגיעה באופן עמוק", מתריע כי המדינה נמצאת בצומת גורלי. 

"יש עדיין מוצא מהגיהינום העזתי: הפסקת אש זמנית ושחרור החטופים עשויים להביא להחלפת הממשלה בישראל; אפשר יהיה להכיל את שארית חמאס ברפיח, שאולי בכלל תתפוגג; ומתוך ההריסות ייתכן שיתחילו שיחות על פתרון שתי המדינות, בחסות ארה"ב ומדינות המפרץ", כותבים מחברי המאמר בפתיחתו, ומיד מתריעים שבאותה הסבירות, ייתכן כי "השיחות להפסקת האש ייכשלו, דבר שעלול להעלות את ישראל על המסלול העגום ביותר ב-75 שנות קיומה, עם בידוד בינלאומי, פוליטיקה ימנית קיצונית והתרחבות הכיבוש. ישראלים רבים נמצאים בהכחשה לכך, אבל חשבון הנפש הפוליטי יגיע לבסוף, ויקבע לא רק את גורל הפלשתינים אלא גם אם ישראל תשגשג ב-75 השנים הבאות".

על פי ה"אקונומיסט", אלה ימים של מועקה עמוקה עבור כל מי שהוא ידיד ישראל. באוקטובר, כותבים בעיתון, היא פתחה במלחמה המוצדקת להגנה עצמית נגד חמאס, שזוועות מחבליו שאיימו על הרעיון של קיומה של ישראל כבית בטוח ליהודים. "היום ישראל הרסה אולי מחצית מכוחות חמאס, אך בדרכים חשובות המשימה שלה נכשלה".

היבט אחד של הכישלון, סבורים ב"אקונומיסט", קשור בעזה. "הסירוב לספק או לחלק סיוע הובילה באופן בלתי נמנע לאסון הומניטרי. ממשלת הימין הקיצוני של נתניהו דחתה תוכניות לשלטון של הרשות הפלשתינית או של כוח בינלאומי בעזה ביום שאחרי. על כן, התוצאה הסבירה כעת היא כיבוש צבאי", לשון המאמר. "בתוספת הגדה המערבית, מדובר בארבעה עד חמישה מיליון פלשתינים שיהיו תחת שליטת ישראל".

הכישלון שני, לפי ה"אקונומיסט", מצוי בזירה הביתית ונוגע לנטייה גוברת של הספינה הפוליטית ימינה לנוכח השינויים הדמוגרפיים. "עוד לפני 7 באוקטובר הדבר ניכר במאבק על עצמאות מערכת המשפט, והמלחמה רק העלתה את גובה ההימור. שרי הימין הקיצוני אמנם מודרו מקבינט המלחמה, אבל הם סיכנו את ביטחון ישראל ברטוריקה מתסיסה, בגיבוי לאלימות המתנחלים ובניסיונות להעביר סיוע לעזה ותכנון של יום שאחרי".

הכישלון השלישי הוא דיפלומטיה מגושמת. ספציפית, מצביעים בעיתון על הכישלון של ישראל להתמודד עם התייצבות הדרום הגלובלי נגד המלחמה, ועל כך שהאשמות – אפילו מפוקפקות - ברצח עם, פוגעות בה. מחברי המאמר גם מזכירים את הבעיה הישראלית בזירה האמריקנית: הצעירים מזדהים עם ישראל פחות מהוריהם.

"בירושלים או בתל אביב לא תמיד מודעים לתמונה העגומה הזו. נתניהו מדבר על פלישה לרפיח, המעוז האחרון של חמאס, שעה שהימין הקיצוני מפנטז על התיישבות מחדש ברצועה. גם ישראלים רבים מהמיינסטרים משלים את עצמם: הם סבורים שהאיומים הייחודיים על ישראל מצדיקים את היעדר מעצוריה", מציין ה"אקונומיסט", ומוסיף שבהינתן תפיסת ה"אין פרטנר", המסקנה הרווחת היא שהכיבוש הוא הרע במיעוטו. אנטישמיות וגינויים? מחיר ששווה לשלם עבור הביטחון. ואמריקה? היא כבר כעסה בעבר. יגיע טראמפ ויעניק לישראל שוב פטור מלא.

"התמונה המפתה הזו היא מנשר לאסון. חישבו על תחום ההגנה. האיום ארוך הטווח יותר הוא מאיראן ושלוחותיו, לרבות חיזבאללה. הרתעתם מצריכה שיתוף פעולה צבאי עם ארה"ב, וזה בתורו דורש תמיכה דו-מפלגתית, ובאופן אידיאלי – גם של מדינות המפרץ. הכלכלה תלויה בייצוא טכנולוגי ובמומחים שיוכלו להגיע לשוק הבינלאומי. אך במקום לקדם את ביטחון הישראלים, הכיבוש הקבוע מרעיל את הפוליטיקה על ידי חיזוק הימין הקיצוני וטיפוח הקיצוניות הפלשתינית. הישראלים צודקים באומרם שאין פרטנר לשלום היום, אבל יש בידיהם יותר אפשרויות לשבור את מעגל הקסמים".

ומה באשר לארה"ב? על וושינגטון, כך ה"אקונומיסט", לסייע לישראל להימנע מהגורל הזה, שכן אחרת היא עצמה תשלם מחיר דיפלומטי כבד. "אם המגעים להפסקת אש זמנית ייפסקו ולא ייפתחו (בהמשך) הדיונים על פתרון שתי המדינות, המדיניות האמריקנית תצריך אתחול. החיבוק המוקדם של ביידן נכשל, אבל כך היה קורה לו נקט כפייה: אילו ניסתה ארה"ב לאלץ את ישראל לסגת מעזה בזמן שחמאס עוד יכול היה להתארגן מחדש, מצמצמת את הסיוע הביטחוני שלה או מסירה את תמיכתה באו"ם, ביטחון ישראל היה נתון בסכנה. על כן, על אמריקה להשתמש בכלים אחרים: היא צריכה לפזר יותר סיוע הומניטרי באופן חד-צדדי ולא לספק אמל"ח לטובת הפלישה לרפיח – אלא אם יינתנו ערובות לאוכלוסייה האזרחית. עוד ממליצים ב"אקונומיסט" "להרחיב את הסנקציות נגד מתנחלים וקנאים ימניים כדי להראות שאמריקה ערבה לביטחון ישראל, אבל לא לקיצוניות או לכיבוש קבוע. ועל ארה"ב לאותת שהיא כנה בכוונתה להכיר בפלשתין כחלק מהמו"מ לקראת שתי מדינות".

עם זאת, אמריקה לא יכולה לעשות יותר מכך. רוב המלחמות של ישראל מסתיימות בהתקוממות פוליטית. "לא יהיה קל להדיח את נתניהו. אבל כאשר חשבון הנפש יגיע, הוא יהיה עצום. המלחמה הרסה אשליות רבות: שאפשר להתעלם מהפלשתינים; שלרשות הפלשתינית יש רצון כלשהו לרפורמה; שהאנטישמיות נדירה; שישראל יכולה להמשיך לשלם מס שפתיים לפתרון שתי המדינות ולהרחיב במקביל את ההתנחלויות; ושאפשר לאלף את הימין הקיצוני". אבל, מציינים בעיתון, "יש בסיס לתקווה. סקרים מראים כי המרכז הפוליטי מרכז עד 60% מהקולות, כי יש מנהיגים טובים יותר וכי בית המשפט העליון עדיין חזק. המאבק על עתיד ישראל לפנינו. הקרב על עזה הוא רק ההתחלה".