על זמן שאול: מטפלים סיעודיים עוזבים, אשרות השהייה פגות והקשישים נותרים ללא מענה

אליהו אברם אובד עצות. בעוד פחות מחודשיים המטפל הסיעודי של אביו יחזור למולדתו, הפיליפינים, והוא טרם מצא לו מחליף.

"אבא שלי בן 97, הוא זקוק למטפל צמוד וקשה למצוא מישהו שיחזיק מעמד. היה לו מטפל סיעודי, אבל כמה שבועות לאחר שפרצה המלחמה הוא נכנע ללחצים של משפחתו, שפחדה ודאגה לו, וחזר לפיליפינים. הוא נתן לנו ארבעה ימי התראה ועזב אחרי שהממשלה שלהם מימנה את הטיסות למי שרצה לחזור.

"הייתי חייב למצוא מישהו מהר, היו מעט מאוד מועמדים, כי אלפים עזבו את הארץ. גם אלה שבאו לראיון לא רצו לעבוד עם אבא שלי. בסוף מצאתי מטפל שנמצא בארץ כבר יותר משמונה שנים. לא היתה לי ברירה ושכרתי אותו, למרות שידעתי שהוא יצטרך לעזוב בקרוב. המטפל הזה נהדר. הוא מנוסה בטיפול סיעודי, הוא יודע לעשות חבישות ולהפעיל את מנוף המיטה והוא נחמד לאבא", מספר אליהו, שאביו, סידני (שמעון), עלה לפני כשנה מארה"ב כדי להתאחד עם משפחתו.

גם דני וינרוך מתמודד עם בעיה דומה. אמו, ג'יטה (85), ניצולת שואה מרומניה, במצב גופני וקוגניטיבי שמידרדר. ככל שמצבה מחמיר, כך היא חוזרת לשפת האם שלה, רומנית. ויקטוריה, המטפלת שלה, היא ממולדובה ודוברת רומנית. היא בארץ כבר תשע שנים. לפני שטיפלה בג'יטה, היא טיפלה באחותה של ג'יטה ובבעלה, עד שנפטרו.

חששות, חרדה ומצוקה

בתקופת המלחמה, מספר דני, קשה לאמו. לא רק שאחותה שאליה היתה קשורה מאוד נפטרה חודש לאחר שהחלה המלחמה, אלא שגם הטילים והאזעקות לעבר ראשון לציון, עיר מגוריה, בשילוב העובדה שקרוב משפחה שלהם נרצח באחד מיישובי העוטף, הגבירו את החששות, החרדה והמצוקה שלה.

את ויקטוריה המטפלת היא מכירה כבר כמה שנים והיא משמשת לה עוגן חשוב. יתרון נוסף הוא העובדה ששתיהן, כאמור, יכולות לתקשר ביניהן ברומנית. "להשיג היום מטפלת עובדת זרה זה מורכב בגלל המלחמה. להשיג מטפלת דוברת רומנית, זה קשה עוד יותר. יש כאן בעיה מהותית של היצע מול ביקוש. מטפלים רבים ברחו מהארץ ואנשים חוששים לבוא לכאן. בשלב הזה, אין לי שום אלטרנטיבה", אומר דני.

דני ואליהו פנו למשרד הפנים ולרשות האוכלוסין וההגירה בניסיון להאריך את אשרות השהייה של המטפלים על ידי ועדה הומניטרית, אך בקשותיהם נדחו כיוון ששני המטפלים נמצאים בישראל יותר משמונה שנים.

המצוקה שאותה הם מתארים היא נחלתן של אלפי משפחות בארץ, לאחר שעשרות אלפי עובדים זרים, מכל הענפים, עזבו כשפרצה המלחמה. למצוקת כוח האדם הקשה יש השלכות ישירות על הקשישים הסיעודיים ועל בני משפחותיהם, שפשוט לא מצליחים למצוא להם מטפלים. לצד המטפלים הסיעודיים הרבים שעזבו, יש גם מטפלים רבים שרוצים להישאר, אך כיוון שאשרת העבודה פקעה, היה עליהם לעזוב.

לקראת פקיעת אי האכיפה

בתחילת המלחמה ובמטרה להקל, פורסמו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה הנחיות על אי אכיפה זמנית כלפי עובדי הסיעוד הזרים. הנחיות אלה הביאו בפועל להמשך העסקתם של מטפלים סיעודיים רבים שאשרת העבודה שלהם כבר פקעה, והן סייעו להתמודד עם המשבר. עם זאת, ב־30 באפריל יפוגו הנחיות אלה, ומטפלים רבים ייאלצו לעזוב, זאת אף שפתרון לבעיה אינו נראה באופק.

ח"כ מירב כהן (יש עתיד), יו"ר הוועדה לטיפול בשורדי שואה, פנתה לשר הפנים משה ארבל, למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה אייל סיסו ולראש מינהל עובדים זרים משה נקש. במכתבה מבקשת כהן להאריך את הוראת השעה, כך שעובדים זרים בענף הסיעוד, אשר אשרת השהייה שלהם פגה, יוכלו להאריכה מטעמים הומניטריים, מה שייתן מענה, גם אם זמני, למצוקה.

"המשבר בענף הסיעוד הוא דרמטי ומהווה פגיעה של ממש במטופלים הסיעודיים, שנפגעה הנגישות שלהם לטיפול ראוי. הארכת אשרות העבודה תצמצם באופן משמעותי את היקף הפגיעה ותקל על עשרות אלפי זקנים ומטופלים סיעודיים ובני משפחותיהם", כתבה.

עו"ד ליעד סטרולוב מהקליניקה לזכויות ניצולי שואה ואנשים בזקנה, אומרת: "לצערי, זעקת הזקנים הסיעודיים לא מקבלת תהודה מספיקה. הם נותרים ללא טיפול מספק".

תגובת רשות האוכלוסין: "ההחלטה להאריך את האשרות התקבלה והוארכה בכל פעם בהתאם להערכות המצב, מה שמעיד על מודעות ועל טיפול בנושא גם ללא פניות חיצוניות".