בשבוע שעבר הזכיר כאן יעקב ברדוגו אירוע קטן שחלקינו העדיף לשכוח. בשיאו של המשא ומתן הקואליציוני להקמת ממשלת השינוי, כשאת הכותרות תופסים מטחי רקטות מעזה ואלימות משתוללת בערים המערבות, הגיעה בשעת ערב הבשורה על כך ש"ממשלת השינוי ירדה מהפרק". אנחת הרווחה במחנה הלאומי השתיקה באחת את יללות הסירנות. ניר אורבך יצא מפתח ביתו בפתח תקווה כדי להצטרף למפגינים שמחאתם הפכה לשמחה, ופרץ ביחד איתם בריקוד ספונטני.
"בהרכב הנוכחי הממשלה הזו לא תוכל להתמודד עם העימותים בין יהודים לערבים ברחבי הארץ - ולא תוכל להישען על מנסור עבאס", הסבירו אז מטעם ימינה, והעבירו ידיעות על חידוש המשא ומתן עם הליכוד. זו הייתה אופוריה, שהתבררה כאופוריה לשעתה.
ימים ספורים אחר כך דעכו המהומות, מבצע "שומר חומות" הסתיים, וממשלת השינוי שוב עמדה על הפרק, או במילים אחרות: הבנו שהיא מעולם לא ירדה משם. זה היה ספין העל, שמסביר, בדיעבד, את עוצמת הכעס על הולכת השולל, אולי יותר מכל הפרת הבטחה, ליבתית או לא ליבתית. הסתרת המהלך, או למצער "הורדתו מהפרק" על רקע המתיחות הביטחונית, הסגירה משהו עמוק יותר: אתה לא פורס רשת הסוואה זמנית על תמרון שאתה שלם איתו. מבעד לאיתותי הביטחון העצמי ורטוריקת ה"ממשלה שהיא נס", אי אפשר היה להתכחש לתחושת האי-נוחות, יש גבול גם ליכולת ההדחקה של חבריה.
רבים במחנה הלאומי חזרו היום באחת לתחושת האופוריה ההיא, של לפני כמעט שנה. גם ההקשר דומה. שוב מתיחות ביטחונית, שוב ממשלת השינוי "יורדת מהפרק". אבל גם הפעם זו עלולה להתברר כאופוריה מוקדמת.
זה לא אומר שאנחנו לא בראשיתו של תהליך התפוררות, שעשוי להיות אגב מהיר. אירועים כאלה נוטים להניע רצף התפתחויות בלתי-צפויות. אבל מנגד, הסנטימנט שהוביל להקמת ממשלת השינוי מלכתחילה – הוא לא נעלם. וביחד איתו גם לא נעלמו משקעי הסכסוך הגדול שקרע את הימין הישראלי.
סילמן מתקבלת כעת בזרועות פתוחות, גם אורבך אולי יזכה לסוג של מחילה רשמית. בשביל להפיל את הממשלה, להרחיק את לפיד מבלפור, לסלק את העבודה, מרצ ורע"מ מהקואליציה – יבלעו בליכוד ובמפלגות החרדיות הרבה: אולי אפילו את ליברמן ואת סער. אבל האתגר, אם אפשר לקרוא לזה כך, יהיה עמוק הרבה יותר: האם בכלל ניתן לרפא את הימין הישראלי בעת הזו?
צפינו בעיניים כלות, ועצובות, בצילומי האווירה מאירועי הגיבוש של הקואליציה ומהסתודדויות בפרוזדורי הכנסת. ידענו שזה יח"צ דלוח, ועדיין קשה היה להשתחרר מהרושם שאיילת שקד מצאה הרבה יותר שפה משותפת עם תמר זנדברג מאשר גלית דיסטל-אטבריאן. שיועז הנדל מעדיף לשבת לקפה עם רם בן ברק הרבה יותר מאשר דוד אמסלם. שגדעון סער יעדיף בכל רגע נתון את מרב מיכאלי על פני מירי רגב. הם העבירו בחדווה את הרושם שהם התקדמו הלאה, לפרק ב' בחייהם, ושאין להם שום כוונה לחזור לשיכון הישן והמתפורר שממנו נגאלו סופסוף. הם עם המקובלים עכשיו.
אלא שלא מדובר רק בסביבה תרבותית משותפת, שנשענת על תשתית חברתית-מעמדית לא מבוטלת. מדובר גם על מה שמכונה לעיתים זהות נגטיבית: היכולת להתלכד סביב תחושת מאבק באויב משותף. ההבדלים האידיאולוגיים, הרעיוניים, החברתיים והארגוניים, התפוגגו נוכח התכלית המשותפת: מיגור היריב, כלומר מחיקת הביביזם וסייעניו.
התיעוב המפורש הזה הוא לא רק רטוריקה. לפיד זיהה נכון: במפלגות הימין שהצטרפו למיזם הפוליטי שלו יש יותר משנאה או נקמנות כלפי בנימין נתניהו. יש שם עוינות שהלכה והצטברה כלפי הליכוד, כמפלגת שלטון שהיא גם מפלגת עם, וכלפי האתוס הלאומי-מסורתי שהיא מבטאת. יש שם רצון עמוק להשתחרר מהחיבור החונק עם החרדים, מהמוני הביביסטים, ממורשת המרכז והסניפים והליכודיאדה. ומבעד למעטה הזה של ניכור חברתי-תרבותי, רבצה גם מחלוקת עמוקה בין ימין לאומיות מסורתית, לבין לאומיות ליברלית, בין מחויבות לפרויקט החברתי שהוביל הליכוד, לבין מחויבות לאתוס ה"ממלכתי"; שם קוד לאחוס"ליות.
בכל תסריט פוליטי שיהיה – פיזור הכנסת או מגעים לכינון ממשלת ימין בכנסת הזו – המתח הזה ומשקעיו יצופו במוקדם או במאוחר. אסור לטאטא. אם הוא יוצא לדרך חדשה, הימין הישראלי מוכרח לטפל קודם בקרעיו, קלישאתי ככל שזה יישמע. נקמנות לא תעזור, אבל גם הדחקה מסוכנת. משום שאם הימין יגיע לא מוכן, מנטלית ומחשבתית, גם להזדמנות הפוליטית הנוכחית, אנחנו צפויים לעוד סיבוב של מפח נפש, כלומר של אופוריה לשעתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו