דברים שרואים מדובאי: השקר והצביעות של ממשלת בנט

בתום סיור וירטואלי בסמטאות העיר העתיקה נחשף הר הבית במלוא הדרו, כשברקע קו הרכס של ירושלים עם אוגוסטה ויקטוריה והר הצופים; ברוכים הבאים לביתן הפלשתיני בתערוכת אקספו־דובאי.

עתה ניכנס לדוכן הישראלי. המילים "ישראל" מופיעות בשלל צבעי הקשת, הכותרת "אל המחר", המציגה בסרטון הרשמי היא לוסי איוב, בת לאב נוצרי ולאם יהודייה שהתגאתה בראיון לעיתון "הארץ" כי ״אינה נכנעת לכיבוש״. התערוכה מתמקדת בהווה עתיר טכנולוגיה, ססגוני ומגוון, וכמובן בתעשיית ההיי־טק של ה"סטארט־אפ ניישן".

בעוד הדוכן הפלשתיני מבקש להבליט את הזיקה ההיסטורית המוסלמית לירושלים ולהר הבית, שעמד במוקד הזהות הלאומית הפלשתינית כבר מראשיתה לפני כמאה שנה, הדוכן הישראלי מוותר מראש על כל היבט לאומי והיסטורי. לו היה מבקר בדוכן ג׳ון לנון, אין ספק שהוא היה מתמוגג.

ביום האזכרה ה־48 לדוד בן־גוריון, קו השבר של הפוליטיקה הישראלית עובר בשאלת הייעוד והייחוד - מדינה "נורמלית", כפי שראש הממשלה החליפי יאיר לפיד נוהג לומר, נטולת צביון לאומי, שיכולה לנוח על זרי הדפנה בתום מאה שנות מאבק לאומי, או מדינת לאום יהודית ודמוקרטית החותרת לקיים כאן חברת מופת ברוח חזון הנביאים ומגילת העצמאות ומוכנה להיאבק על כך.

הממשלה שהוקמה כאן בחודש מאי האחרון מסמנת, החל מיום הקמתה, נסיגה מרוח מגילת העצמאות וחזון הנביאים אל עברה של מדינה "נורמלית" המתרחקת מחלום האבות המייסדים. אירועי אפריל-מאי, שראשיתם בגל התנכלויות אלימות כלפי יהודים במאורעות תשפ״א והמשכם באירועים החמורים במבצע שומר החומות, היו צריכים לשמש קריאת השכמה מטלטלת למי שטעו לחשוב שמאבקו של העם היהודי לחירות מדינית בארצו בא אל קיצו.

אלא שקרבות אגו בין פוליטיקאים שהסתנוורו מלשכות מפוארות, מטיולים בחו״ל ומרכבי שרד הצליחו לטשטש את צופרי האזעקה. במקום להתרומם לגודל השעה, הם בחרו להזריק למדינת ישראל סם הרדמה, בדמותה של ממשלה שהשם המתאים לה ביותר הוא ״ממשלת הכלה״. ממשלת צילומי סלפי ואווירה טובה המנסה לייצר מצג שווא הרמוני של אחדות ופשרות בין וקטורים סותרים שונים ומשונים: פוסט־ציונים, ציונים־פרווה ואנטי־ציונים. שותפות שכולה פייק בין ווליד טאהא, רם בן ברק ואיילת שקד. בשנתה ה־73 של מדינת ישראל אנו מונהגים בידי פוליטיקאים נטולי חזון ונטולי בשורה שאין בכוחם להרחיק ראות, ומכאן גודל הסכנה, ״באין חזון יפרע עם״.

בעיצומם של הקרבות על פריצת הדרך לירושלים, היה זה בן־גוריון שידע לומר: "השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כמו בימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל". הוא צדק אז והוא צודק גם היום. את הממלכתיות של בן־גוריון, שהיתה ציונית ויהודית במהותה, מבקשת בימים אלו להחליף ממלכתיות פוסט־לאומית ברוח נאום השבטים של הנשיא לשעבר רובי ריבלין. ממלכתיות שדורשת שנוותר על הציונות כדי שלכולנו כאן יהיה נעים בגב.

חסידי הממלכתיות החדשה מכנים אותה הטוב המשותף, אני קורא לזה הטוב המזויף. אם ברצוננו להבטיח שילדינו ונכדינו יזכו לגדול בארצם כיהודים בני חורין, כדאי שנפנים שהמאבק הלאומי רחוק מסיומו. אנחנו בהחלט נצטרך את החדשנות וחברות ההזנק מתערוכת האקספו בדובאי, אבל הם לבדם לא יועילו בלי אותה אמונה פשוטה בצדקת הדרך, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.