יש פתרון אחד: לתת הכל למי שמשרת

יום חמישי, 6:30 בבוקר, התרגשות שיא. חיילי חטיבת הקומנדו מיוזעים, צולעים, סחוטים, עם כתמי זיעה וכתפיים שרוטות מאלונקה, חוצים בריצה את קו הסיום. 50 ק"מ שהחלו חצי יממה קודם לכן מסתיימים בנעימת מארש צבאי, טקס מרגש, כומתות אדומות באוויר וגאווה ישראלית אדירה. כולם היו שם - דרוזים, צרפתים, אמריקנים, בני קיבוצים ועיירות, וערימות של חובשי כיפות סרוגות. בעצם, כמעט כולם. חסרונן של משפחות חרדיות ניכר היטב. למעשה, לא היתה שם אף משפחה חרדית אחת.

זה אמנם לא חדש, במשך שנים הקהל בטקסים הללו נראה ככה, אבל אחרי 7 באוקטובר זה לא נותן מנוח. תפוח האדמה הלוהט המכונה "גיוס החרדים" קפץ במשך עשרות שנים מיד ליד, מתחמם ומתקרר. עד עכשיו. תפוח האדמה הלוהט מגיע לסף רתיחה, והוא כפסע מלהתפוצץ ולהפוך לפירה עיסתי וטובעני.

הוויכוח ירד לשטח

בשבועות האחרונים קורה משהו. החרדים מפספסים אירוע שלא התרחש עד היום - מסה גדולה מאוד של אנשי הציונות הדתית, שהתייצבו לאורך שנים לצד החרדים, חוצה את הקווים ודורשת מהם שוויון על מלא־מלא.

לא מדובר רק ב"דתיי הלייט" מגבעת שמואל או מפתח תקווה, אלא באנשי הציונות הדתית העמוקה, המפד"ל של פעם, המקפידות על כיסוי הראש, מיישובים קהילתיים וגרעינים תורניים, מנחושה ועד רחובות, מרעננה ועד קדומים, מחנוך דאום ועד בצלאל סמוטריץ'.

במשך שנים ארוכות התייצבו אנשי הציונות הדתית לצד החרדים. חובשי הכיפות הסרוגות שותפים לערך לימוד התורה, והתקשו לעכל את הרעל הציבורי שהוטח בחרדים - את זריקת השטרות על בחורי הישיבה, את שליחתם ב"מריצות למזבלה", את הביטויים המגעילים על "עלוקות" ו"פרזיטים", את השימוש בנושא הרגיש בקמפיין בחירות ציני.

כשהוויכוח התנהל בתקשורת ובמערכות הבחירות, זה היה בסדר. עכשיו זה ירד לשטח, הגיע לכולם, והוא בלתי ניתן עוד לעיכול. אנשי הציונות הדתית סופגים אבידות בכמויות גדולות. אין חובש כיפה סרוגה שלא מכיר נופל, אין משפחה ללא מילואימניק, סבתות ואימהות לא ישנות כבר ארבעה חודשים. מבלי שהדיון הזה בכלל התנהל, המלחמה פירקה את כל הטיעונים החרדיים להשתמטות משירות צבאי: "הצבא לא צריך אותנו"? ובכן, 300 אלף המילואימניקים והכוונה להאריך את השירות הצבאי ואת שירות המילואים יעידו שצריך. ועוד איך צריך.

"אי אפשר באמת ללמוד תורה ולשרת בצבא"? ובכן, שטויות. הרב נערן אשחר ז"ל, אלקנה ויזל ז"ל, שמונה בוגרי ישיבות ההסדר ו־15 בוגרי המכינה בעלי שנפלו בקרב; ואפילו דיין בית הדין הרבני הרב אברהם זרביב, שעושה חיל בימים אלה בחאן יונס וחיסל מחבל בהסתערות, מלמדים שניתן בהחלט לשלב בין תורה לצבא.

המלחמה פירקה את כל הטיעונים החרדיים בנושא: "הצבא לא צריך אותנו"? ובכן, 300 אלף המילואימניקים והכוונה להאריך את השירות הצבאי, יעידו שצריך. ועוד איך צריך

"יש חרדים שמתגייסים"? שיעור מזערי. אפילו ה"הייפ" סביב הבן של דרעי הסתכם בשבועיים טירונות וימי מילואים. זה טוב, זה חשוב, זו אמירה, אבל זה לא ארבעה חודשים בתוך עזה.

ייתנו - יקבלו

צריך לומר את האמת: דיון ציבורי לא יעזור. כותרות בעיתונים יחזיקו יומיים ויתנדפו, גיוס בכפייה יעשה מהומה. אין רב חרדי אחד שיגיד אחרת, אין ח"כ חרדי שיעז, וההסברים על הצורך בשוויון לא יעזרו. הפנייה אל הלב נוגעת בחרדים. הם מבינים את הקושי הישראלי, נבוכים, מתקשים לתרץ, אבל לא יכולים לעמוד מול סיר הלחץ החברתי החרדי.

יש פתרון אחד: הכל למשרת, אפס למשתמט.

הפרנסה היא המפתח, וזה עבד בעבר. הטבות למשרתים הביאו חרדים לשח"ר (מיזם "שילוב חרדים") כחול, שח"ר ירוק וכדומה. אל תספרו לאף אחד, אבל תנאים טובים ושירות שפותח אפיקים לעתיד גרמו לא רק לגברים חרדים אלא אפילו לנשים חרדיות(!), שכל כבודן בת מלך פנימה, להתגייס לשירות המדינה בפרויקטים יוקרתיים ומסווגים במיוחד. זה אפשרי.

גם בלי קשר לציבור החרדי, המשרתים בסדיר ובמילואים צריכים לקבל יותר. תשלום גבוה יותר, פטורים משמעותיים ממיסים, נקודות זכות, העדפה בעבודה, בשירות במשרד ממשלתי, בלונה פארק, בקניון או בסרט. תחשבו על כרטיס אשראי מטעם מדינת ישראל - כרטיס "גולד פרימיום" שאומר "שירתי בעזה" ייתן הכל; כרטיס "סילבר" שאומר "נתתי שלוש שנים" יפנק קצת פחות. מי שלא ייתן - לא יקבל.

הציבור החרדי לא אטום. הוא מעריך את החיילים, כואב את הנופלים, יוצא מגדרו כדי לתת, לחלק, להזדהות, להתנדב בבתי החולים ובארגונים השונים. הוא מבין את השיח הציבורי הכועס. הח"כים החרדים הוותיקים מאמינים שכמו במקרים הקודמים זה עוד גל שיחלוף. ספק גדול אם הם צודקים. הציבור הישראלי מבקש שינוי - הפעם קשה יהיה להתעלם מזה.