להיות ראויים להם

בקול רועד ומעט שבור, ביטא השבוע חייל המילואים נתנאל בוחניק את רחשי ליבו. "חבר שלי, סגן שי איילי", סיפר בוחניק, "נהרג לפני יומיים בקרב ברצועה, ואני רוצה לדעת שלא נהרג לחינם. הריבים האלה בעם והקרע הזה, זאת תקופה שבה אנו צריכים להיות מאוחדים וחזקים בשביל הלוחמים, בסוף, עורף חזק זאת חזית חזקה".

בוחניק, כמו רבים מחבריו, מכוון לפוליטיקה ולריב הפנימי, שזולגים במהירות מפחידה חזרה לחיינו. הסימפטומים כבר כאן: תעשיית הסקרים והפייקים שפורחת שוב, הקמפיינים של נתניהו ויריביו. שתי מפלגות, 'כחול לבן' ו-'עוצמה יהודית', שמחשבות את קץ דרכן בממשלה, צמד האֵהוּדים, ברק ואולמרט, ששכחו אחריות מה היא, ושלטי חוצות סרי טעם ששוב מתנוססים בדרכים וקורעים בתוכנו קרע.

ביפו ובת"א מגדפים תושבים חיילים 'סרוגים' שזה עתה שבו משדה הקרב וקברו את חבריהם, ואת מכון מתווים וקרן ברל כצנלסון, לא להאמין, מעסיקים המתנחלים "שפוגעים בבטחון ישראל", אלה שמדי יום מוסרים את נפשם יחד עם אחרים למען כולנו.

כמעט מבלי להרגיש אנו שבים לשחות באותם מי מדמנה של ריב אחים, שבקושי רב נחלצנו מהם אחרי הטבח הפלסטינאצי ב-7 באוקטובר. מבלי לחוש זאת, אנו דוהרים שוב אל אותה נקודת זמן שבה תהום הריב והשנאה נפערה מתחת לרגלנו, כאשר היום כבר ברור לכל מי שראשו על כתפיו, שחמאס בחר את העיתוי למלחמה, כאשר זיהה שהחולשה הפנימית שפוקדת אותנו הגיעה לשיא.

הדיסוננס הזה בין הגלים העכורים ששוב מתגבהים עתה, לבין גלים טהורים של אהבת ישראל וגדלות נפש ודמויות מופת מקרב הנופלים והוריהם וחבריהם. הדיסוננס הזה, מטריף את הנשמה.

היחד הזה הוא צו השעה

בעזה הרי המלחמה מתנהלת בכל עוזה, ובצפון – היא אולי בפתח. טובי בנינו נהרגים על הגנת העם והארץ, ובבתי העלמין – יום יום לוויה. דמים בדמים נגעו והעצב אין לו סוף, ולמרות זאת השסע והפוליטיקה, במובן הכי בזוי שלה, שבה אל חיינו כְּכֶלֶב השָׁב עַל קֵאוֹ.

אין הרי חילול כבוד הנופלים גדול מזה. לכו אל בתי העלמין ואל המשפחות השכולות ושמעו את שוועתם העולה מהצער ומהגבורה. שמעו את הציווי: יחד. הרי רק שלשום נפלו ברצועה יוסף גיטרץ מת"א ואלישע יהונתן לובר מיצהר, שני מקומות שהמרחק ביניהם אינו רק גיאוגרפי. היחד הזה הוא צו השעה. רק כך ניתן לנצח את הרוע והרשע שקמו להשמידנו. בשביל זה בנינו נלחמים. בשביל זה כולנו מקריבים.

האזינו לעלבון בקולו של האב השכול אייל בוצחק בהלווית בנו סרן אושרי, על רקע מודעות 'קואליציית המשתמטים והבוזזים': "'אין מחילה לאנשים שמאחורי הקמפיינים השפלים באיילון שהסיתו כנגד טובי בנינו. מי הבזוי שיגיד לי שבני היה משתמט ובוזז"?.

הביטו באיריס, אמו של יותם חיים, שמחבקת את החיילים שירו בשוגג בבנה החטוף אחרי שהצליח להיחלץ משבי חמאס. הקשיבו לשרית, אמו של בן זוסמן, שמפצירה בכולנו על קבר בנה: 'עשו טוב', ולחגי לובר, אביו של אלישע יהונתן, שמתחנן: "אנא - יום אחד של אחדות לעילוי נשמתו. אל תכתבו ועל תשדרו שום דבר של מחלוקת".

המינימום שלו כולנו מחוייבים עתה הוא להיענות לגדלות הנפש הזאת, לאפסן עמוק את חילוקי הדעות, והקרעים והפוליטיקה שמחללים את הרגעים הקדושים הללו, ולהתרכז בדבר אחד בלבד: להיות ראויים להם.