הדבר הראשון שעלה במחשבתי, כשהאזנתי לנאומה התפל והלא משכנע של איילת שקד, היה: לעזאזל, האנשים האלה היו צמודים לנתניהו כל כך הרבה שנים, איך הם הצליחו ללמוד ממנו רק את הדברים הרעים, וגם את זה לעשות ממש גרוע?
הדבר השני הוא שהמחיצות התדמיתיות בין שתי מפלגות הימין הזעירות קרסו היום סופית, בנט-שקד-סער-אלקין פועלים היום דה-פקטו כדבוקה אחת. ומה שמשעשע מכל הוא לשמוע את השמאל מעודד אותם ל"היות ביבי", כלומר לשאול את עצמם "מה נתניהו היה עושה במצבם". כשהתשובה, על פניו, היא להפעיל את ה"קילר-אינסטינקט", לרמות בלי למצמץ, לתקוע סכינים, לחצות רוביקונים, לעשות את הלא-יאמן, לרקום קנוניות, לרקוח מזימות, לשקר, לבלף – העיקר להגיע לבלפור. יש לכם רשות להפסיק להיות הגונים – כי לפעמים מותר עוול אחד קטן כדי לפתור עוול גדול. והיות שבנט-שקד-סער-אלקין כבר הודיעו לטיפוסים כמו סדי בן שטרית או אמיר השכל שהם צודקים, כלומר שאין איום קיומי גדול וחמור יותר על החברה הישראלית מהמשך שלטונו של נתניהו – כל מה שנותר הוא לתרגם עמדות נאצלות למעשים ירודים.
אז בנט-שקד-סער-אלקין נטועים מנטלית, תודעתית ובעיקר סוציולוגית – בגוש הרק-לא-ביבי, על כל המשתמע מכך מבחינה חברתית ותרבותית. זה לא משנה איזה קלישאות ימין הם ישרבבו למחולל הציוצים האוטומטי שלהם או למסיבות העיתונאים היבשות שלהם. מה שחשוב הוא שהם פועלים כרגע באוריינטציה תקשורתית, פוליטית וחברתית לקבוצת השתייכות חדשה.
ועכשיו הקבוצה הזו רוצה שהם "יעשו מה שביבי היה עושה" – אלא שזה בלתי אפשרי. והסיבה היא פשוטה: נתניהו, בניגוד חריף ועמוק כל כך לבנט ושקד – מעולם לא הסווה את כוונותיו. הוא תמיד אמר: אני רואה את עצמי כמנהיג המחנה הלאומי, אני רואה את עצמי כראש ממשלה, אני נחוש להיבחר, אני נחוש להוביל, אני נחוש לממש את הרעיונות שלי במסגרת ממשלה ככל האפשר ימנית-לאומית, ואם זה בלתי אפשרי, בממשלת אחדות שבה אשמור על דומיננטיות.
את הדבר הפשוט והישיר הזה – לנפתלי בנט ולאיילת שקד אין את היושרה המינימלית, עד לרגע זה, לעשות. להישיר מבט למצלמה ולהגיד: "זה מה שאנחנו רוצים לעשות. זה מה שאנחנו הולכים לעשות. זה מה שנעשה". זה שבועות רבים שהם מדגמנים חיבוטי נפש, לבטים; רוקמים סיפור שבו הם בכלל גיבורים טראגיים שנקלעו לסיטואציה אכזרית. במקרה. הם בכלל לא התכוונו. זה זמן רב ששקד מייצרת סביבה רעש של "התייסרות" ו"קושי רגשי", ובמקרים מסוימים תרגיל הדרמה הזה הצליח. לא מעט השתכנעו, אחרי שיחות איתה, שהיא אכן "אוכלת סרטים". ובכן, הסרט נגמר, והסדרן הדליק עליהם את האורות.
ואולי זה הסיפור העמוק: בנט-שקד לא מסתירים את תוכניתם, כלומר את האמת, מהציבור, כי אם מעצמם. כי הם יודעים, עמוק עמוק בלב, שהם לא יהיו נתניהו. לא במובן הכל כך חשוב, הכל כך אלמנטרי בדמוקרטיה, של מנהיגות כריזמטית, של הצגת חזון מדיני, כלכלי ואסטרטגי, של הצהרה ברורה על רצונך וכוונותיך לשמש כמנהיג ולהעמיד את עצמך פעם אחר פעם למבחן ציבורי על זה – על עצם מנהיגותך. הם לא יהיו נתניהו במובן של הגעה לעמדת הנהגה בזכות - ולא בטריקים ובסחטנות. הם לא יהיו נתניהו במובן של לשבת על כיסא שר בכיר או אפילו בלשכת ראש ממשלה בידיעה שבסיס תמיכה ציבורי רחב, רחב מאד, עומד מאחוריך בגלל מי שאתה – ולא בגלל מי שרוצים שתחליף.
כל שנותר להם הוא התפלשות בפוליטיקה נמוכה, שאצל נתניהו היתה רק קצף על פני המים. אצלם היא הופכת למהות. הריקנות הזו חשופה היום לעין ומטלטלת כל איש ימין. לחלקנו בכל זאת היו ציפיות מהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו