אמנה חברתית חדשה: אם אין חובות - אין זכויות

מייד כשהתגייסתי לצבא, כבר בטירונות הגשומה והקרה, התחמם ליבי דווקא בגלל האנשים שפגשתי, מי שבכל נסיבות אחרות כמעט שלא היה סיכוי שאתחבר איתם: קיבוצניקים ומושבניקים, בני עיירות פיתוח, דרוזים, עשירים ועניים, מדושנים ומתקשים.

כבר במסע האלונקות הראשון או בשבת הראשונה שבה נותרנו בבסיס, התברר מי הוא מי. מי בנאדם ומי בכיין, מי חבר אמיתי ומי בוגדן. ללא קשר למסגרת, המעמד והבית שמהם באו. המדים סיפקו תפאורה ותנאים מושלמים למיטוט המחיצות המלאכותיות שמפרידות בינינו.

בהמשך אספתי חברויות בכל תחנה שעברתי בצבא, הן חלק ממחזור הדם שלי, כמו של רבים אחרים. החיבור הזה מלווה את יוצאי צה"ל לאורך כל החיים, מבסס את מערכת היחסים והערבות ההדדית בחברה כולה. אין לזה מחיר ובוודאי שלא תחליף. כשהייתי בסדיר ובקבע, התייחסנו בזלזול לג'ובניקים, עד כדי אי מתן טרמפ לחייל שלא נשא נשק.

עם השנים הבנתי שכל מי שמפקיע שנתיים־שלוש מחייו, אפילו אם הוא משרת כטבח, נהג או מזכירה, ראוי להרבה מעבר לטרמפ. בוודאי החיילים הקרביים. עצם הנכונות לעצור את החיים, את תחילת הבנייה העצמית, ולהעניק לחברה תקופה משמעותית כל כך, שקולה כנגד הכל.

הנתינה והקבלה מצבא העם בונה את העם והמדינה, הרבה מעבר לעצם ההגנה עלינו. זו לא תהיה אותה מדינה, מבחינת החוסן, היצירתיות, השגשוג והערבות ההדדית, ללא הרקמה החברתית והמוסרית של צבא העם. הרקמה שמשפיעה על כל תחומי החיים והמפתח לשימור הפרויקט הציוני.

מתכון לחיסול

תחת האולטימטום של המפלגות החרדיות, שלא להצביע בעד התקציב, נולדה תוכניתו של שר האוצר – בצלאל סמוטריץ', לחסל את צבא העם. ולא ניתן לכנות את התוכנית שהוא הציג השבוע באופן פחות דרמטי מאשר הנוסחה לחיסול צה"ל והמדינה.

במהלך השבוע שיתפו אותנו בוויכוח הפסול סביב הביטוי המעוות –"גיל הפטור", ויכוח שמסתיר את הרמת הידיים מהתמודדות עם הבעיה העיקרית: העובדה שציבור הולך וגדל דורש רק זכויות, ללא חובות. התוכנית מכירה בזכות של חובשי הכיפות השחורות שלא לשאת בכל נטל לאומי, לכאורה בגלל לימוד תורה. היא מרסקת את מראית העין שעוד נותרה מהחובה השוויונית לשאת בחובות הכלל. על הדרך היא הופכת את צה"ל לצבא של שכירי חרב, מי שמקבלים כסף כדי לבזבז זמן ולסכן את הנפש.

מדובר בהנחות יסוד פסולות ומגונות, שגם אם יעברו בכנסת, הן יבוטלו בעתיד, כי הן עלולות לחסל את כולנו. הבעיה עמוקה עוד יותר, כיוון שלא מדובר בתסמונת שפגעה רק בקואליציה הנוכחית. לו בני גנץ ואנשיו היו בשלטון הם היו עושים אותו הדבר. מפלגת "המחנה הממלכתי" הרי הצהירה בבחירות על כוונתה להסתמך על המפלגות החרדיות כדי לשלוט, והמחיר ידוע. שלא לדבר על יאיר לפיד ואפילו מיכאלי וגלאון, שהיו מסבירות שבשביל שלום חייבים לשלם מחירים. ברוח אימן הרוחנית - שולמית אלוני, שהצהירה כי בעד "שלום" היא מוכנה ללכת עם שטריימל. לא לשכוח שאנו מצויים בנתיב ההידרדרות שסימנו יצחק רבין ושמעון פרס.

מי ששילמו כל מחיר לש"ס של אריה דרעי כדי להשיג שליטה וכוח, ולהביא את אסון "שלום" אוסלו. נזקי השוחד ששולם אז לש"ס פוגעים בנו עד היום, מעבר לחטא הקדמון של עצם פטירת החרדים מכל חובה, חטא שדורש עכשיו שינוי כיוון לאומי.

פקעה הסבלנות

הדרישות למנוע משרי הממשלה להופיע השבוע בטקסי יום הזכרון הן פסולות וקורעות, בפני עצמן, את הממלכה. אבל, צריך לשים לב לדרישה שבולטת השנה, למנוע דווקא משרים שלא שירתו בצבא להופיע בטקסים. מדובר בשרי ממשלת ישראל ולכן זו דרישה שגויה, אבל היא מבטאת תחושה רחבה שהתגבשה לאחרונה בציבור. זהו סנטימנט שהגיח אגב המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אף שהוא לא קשור אליה, סנטימנט שהיה טמון עשרות שנים במעבה התודעה הלאומית.

אמנם, חלק מהטענות שמניעות את מי שגודשים את ההפגנות הן מסי־ תות ומטעות, אבל לא כך החשש מהעצמת החרדים ומתן גושפנקא למעמד העל שהם דורשים לעצמם. לפתע נקלטה העובדה שבמגמות הדמוגרפיה הנוכחיות, לא ירחקו הימים עד שהחברה הישראלית תתרסק בגלל העליונות החרדית. דומה שרוב מוצק, משני המחנות הפוליטיים, מסכים שאין לקבל עוד את התשלומים למי שלא לוקחים חלק בצבא העם ולא נושאים בנטל הכלכלי־חברתי. שלא לדבר על הדרישות האולטימטיביות ועזות המצח של העסקנים שלהם.

תנאי הבסיס

לכן מה שצריך לעשות היום הוא ההיפך מתוכניתו של שר האוצר, וההיפך ממתווים שנבחנו על ידי הממשלה הקודמת. אלו שמים דגש על הורדת גיל הפטור ונסיון לשלב את החרדים בשוק העבודה, תוך התעלמות מאי התרומה השוויונית שלהם לחברה. הקו המוצע יקבע כשל מוסרי שירעיל את נפש החברה. כשל במסגרתו יינתן מעמד חוקי לחברה נבדלת, הולכת וגדלה, שנבנית על הדם, הזיעה והעמל של האחרים. זהו סם מוות למדינת ישראל. לכן לקראת שנת ה־75 למדינה נדרשת כריתת אמנה חברתית חדשה, שתשנה סדרי יסוד. כבר לא מדובר במיעוט זניח שניתן להתעלם ממנו, כפי שהיה בעת קום המדינה, זהו ציבור שדורש אמירת אמת והסקת מסקנות. יש להעמיד בפני האזרחים החרדים את הברירה - או שהם אזרחים שווי חובות וזכויות או שהם מפסיקים להיות שווי זכויות.

אמנם אין לגייס בכפיה חרדי אחד, אבל כן לחייב בשירות לאומי. כל מי שמגיע לגיל 18 מחוייב לוותר על הקריירה והלימודים למשך שנתיים – שלוש, כמו כולם. ועילויים בתורה, הם ייכנסו למתכונת של עתודה אקדמאית, במספרים הפרופורציונלים למסגרת הזו. ומי שלא רוצה לא יועמד לדין ולא יגוייס בכח, אלא יאבד את זכותו לקבל כספים, טובות הנאה ומשרות מהמדינה.

אם אין חובות אין גם משכורות, קצבאות, תמיכה או עבודה במשרדי הממשלה. אפילו לא בבתי ספר, גנים ועמותות, שניזונים מתקציב ממשלתי. הקו הזה יגרום לרוב חברי החברה החרדית, בסופו של תהליך, לשרת בקהילות שלהם, תוך היחשפות לחלקים אחרים של העם, לברכת כולנו. יהיו גם מי שיתגייסו מרצונם לצבא ויתברכו עוד יותר. כולם יאומצו במעגל העבודה ובחיק העם. נכון שתנאי בסיס לביצוע התוכנית הוא שבירת המחנות הפוליטיים, ממילא הביטויים ימין ושמאל הפכו למלאכותיים ומסמנים היום בעיקר את תומכי ומתנגדי נתניהו.

המפלגות הציוניות באמת יאלצו לשלב ידיים ולמחוק תוויות ומחלוקות שהפכו להיות בלתי רלוונטיות. ביחד לא תהיה בעיה לפטור את הנגע של חובות וזכויות החברה החרדית, ולבחור בחיים.