הכמיהה מרכזה מאחדת את השורות

לעיתים נדירות מזמנת לנו המציאות סצנה שכמו נלקחה מסרט של פרנסיס פורד קופולה או פדרו אלמודובר. שניהם גאונים בארכיטקטורה של תמונת שיא, שאליה מתנקזים כמה מהסמלים הגדולים של העלילה. קפסולה של הדרמה.

דבר מעין זה קרה השבוע. המקום: היכל התרבות בתל אביב. האירוע: מופע מחווה לציון 75 שנה לגבעטרון. ההתרחשות: נשיאת העליון אסתר חיות - בצעירותה, אגב, חברה בלהקת פיקוד מרכז - מתקבלת בתשואות רמות על ידי הקהל היוצא מגדרו. הקשר עלילתי מושלם, תפאורה מושלמת, גיבורים מושלמים. מה חסר? קונפליקט. וזה היופי הגדול: בסצנה הזו לא צריך את היריבים בתוך הצילום, כי זו הנוכחות המאיימת שלהם, החיצונית, אשר מניעה את האירוע. בחיי שאי אפשר להמציא דברים כאלה, אלא אם כן קוראים לך פליני. או ד"ר אבישי בן חיים. הבה נשננה: אב"ח צדק.

אולי בעל כורחה נצבעה הנשיאה חיות בצבעי המחאה. אסתר כוכבת עליון. דיוקנה ושמה (לצד אלו של היועמ"שית בהרב־מיארה) מככבים בסמלי המאבק, בשלטים, בדימויים. מאז תדלק נאומה את שורות המחאה, נכפה עליה לשרת כשרה'לה שרון של הדמוקרטיה. זהבה גלאון דגמנה לאחרונה בשבוע האופנה שמלה מעוטרת כולה בדיוקנותיה של חיות. גם זה, אגב, חיזיון כמו־קולנועי. מעל ומתחת לעור: מי לובשת את מי, מי גיבורה של מי, מי קדושה של מי.

וכשטרנד ההערצה הזה מתנקז למופע שכולו ערגה מרירה־מתוקה לארץ ישראל הישנה והטובה (והופעה נהדרת בפני עצמה), ברור שאין מדובר עוד בשני סנטימנטים נפרדים, שנקלעו במקרה להיכל התרבות באותו הערב. אלה שני פניה של אותה תודעה קבוצתית. חיות היא עתה מסמליה של הארץ שנגנבה, והיא הסיכוי האחרון "לחזור למה שהיינו". המאבק ברחובות ניטש כדי שהיא - ועולם הערכים שהיא מייצגת - לא יעברו מיציע הקהל לבמה, כלומר שלא יהפכו בעצמם לאובייקט געגוע, טעם שמגיעים להיזכר בו במופעי מחווה נוסטלגיים.

בדיסוננס מתמיד

יש להם את חיות ואת הגבעטרון, למעגל החברתי שמזוהה עם המחאה ועם סמליה. ביטוי לדומיננטיות תרבותית שאין שנייה לה. זו בוודאי ישראל הרשמית יותר, הממלכתית יותר, הראויה יותר. נכסי צאן הברזל. מכאן אולי נובע הרגש הגדול - התפרצות ההערצה לחיות כמו פרץ התסכול ברחובות. הפער ההולך ומתרחב בין העוצמה הסימבולית למשקל האלקטורלי. זה דיסוננס בלתי נסבל.

הלוא הם בני בית, אם לא בעלי הבית, במוסדות התרבותיים והלאומיים הגדולים והמכוננים - מהיכל התרבות באקרופוליס התל־אביבי ועד היכל הצדק בגבעת רם. כיצד ייתכן ששכבה חברתית, שנהנית מיתרון מעמדי ותרבותי, סובלת מגירעון כל כך עמוק בדעת הקהל בכלל, ובקלפי בפרט?

חוסר ההלימה בין הסטטוס החברתי והתרבותי לכוח הפוליטי־מפלגתי הוא מקור למתח, והמתח הזה מוצא את פורקנו בתשואות לחיות שבתוך ההיכל, או בכפיים לנואמים בהפגנה בחוץ.

והאירוניה היא שזה גם בדיוק מה שמניע את המחנה שמנגד. גם הוא מתנועע בתוך מציאות מקוטבת, שבה אינו יכול לתרגם את עוצמתו הפוליטית־מפלגתית לדומיננטיות - או לכל הפחות למעמד שווה - בעיצוב עולם הערכים והתרבות הישראליים. הוא שנות דור בשלטון, אבל אנשיו, גיבוריו, נבחריו - וגם שיריו - הם ישראל האחרת, החליפית. והלוא הם, ותרבותם, אינם נוסטלגיה ואינם זקוקים למופעי מחווה. הם ממלאים את היכלי המנורה וההאנגרים והמועדונים. ממלאים את הקופות ואת הקלפיות. גשם של כרטיסים וגשם של פתקים.

ובכל זאת, חיות היא לא שלהם. וגם לא ה"תרבות". וגם לא ארץ ישראל. וגם לא הצבא. וגם לא הממלכתיות. זה לא עניין של מציאות עובדתית מוכחת, אלא של תפיסות חברתיות, אבל הן מניעות בימים אלה את השסע האידיאולוגי.

אמרי לי מי מריע לך

זה רגע עצוב עבור חיות ועבור מעריציה. מערכת משפט לא אמורה להיות מזוהה עד כדי כך עם אגף פוליטי מוגדר ועם שכבה חברתית מובחנת. אני מרשה לעצמי לנחש שחיות עצמה מודעת אם לא לכך, אז לפחות לאופן שבו הדברים נתפסים בצד שתומך בממשלה, ועל אחת כמה וכמה בקרב תומכי הרפורמה. הם קיבלו מעין הוכחה שהממסד המשפטי בישראל לא בצד שלהם, ולא שואב את כוחו מתמיכתם ומאמונו. לא מפיהם בג"ץ חי.

העניין הוא שיש כאן חיזיון מתעתע. כל צד מתבונן בעוצמתו היחסית והייחודית של הצד השני ומשתכנע שהוא סובל מנחיתות. והתוצאה היא ההקצנה בהתנהגות הפוליטית שאנו עדים לה. ה"דורסנות" וה"חזירות" שמיוחסות לקואליציה, שרוצה לכאורה להספיק הרבה־הרבה מהר־מהר כי היא עכשיו ימין־ימין על מלא־מלא. ומול הקואליציה, הניהיליזם המבהיל וחסר התקדים של מוקדי העוצמה החברתיים - בכלכלה, באקדמיה, בתקשורת ובמערכת הביטחון - שמקדמים אולטימטומים כוחניים לכיפוף ממשלה נבחרת.

הכמיהה מרכזה, זו שמתבטאת בסקרים האחרונים ובהתחזקותו של בני גנץ, היא אולי הביטוי העמוק ביותר לדיסוננס שמשגע את כל אחד מהצדדים בפולמוס הישראלי. המרכז נותן תחושה של מוצא. תחת מושגים כמו "פשרה" או "מכנה משותף", ובעיקר "הזרם המרכזי", יכול כל אחד מהצדדים לפצות על החסר. לשקם את תחושת המסוגלות. הימין יכול להרגיש שותף לגיטימי בעיצוב הערכים; השמאל יכול להרגיש חלק מהשלטון הפוליטי. אין לי שורה תחתונה זולת המלצה לשנות מעט את נקודת המבט על המציאות. להבין, בסובלנות, ברגישות, את עוצמתו של הזולת כביטוי לחולשתו. לראות לשם שינוי הרים כצל הרים.