כמו לפני מירון, גם עכשיו הכתובת על הקיר

בשנת 2016 כתבתי מסמך שכותרתו "מוחקים את הכתובת מהקיר", שבו חזיתי שעלול לקרות אסון בהילולת מירון - אסון שלצערי אכן התרחש. המסמך נכתב בהתבסס על ניסיוני כקצין מבצעים בתל אביב ועל בסיס היכרותי עם המראות בזירת ההילולה, שגרמו לי לחשוב שהכתובת על הקיר. על ניסיון זה יתבסס גם המאמר שלפניכם.

בחודשים האחרונים מלווה אותי אותה תחושת החרדה, ואליה מתלווים מראות פינוי עמונה בפברואר 2006. כ־300 אנשים נפצעו באירוע שבו ראיתי כיצד נראית מלחמת אחים, שבנס לא הסתיים בהרוגים. האירוע, שהיה המשכה של ההתנתקות, עם מפגשים אלימים של צה"ל והמשטרה עם הציבור, הביא לפיצוץ שלא זכה לתהודה הראויה לו בתקשורת.

לצערי, גם הדינמיקה של ההפגנות שאנו רואים בימים אלה אינה מתחילה ומסתיימת בחסימות כביש, אלא בהכרח תוביל אותנו לאלימות שהכרנו בעבר, כמו בעת רצח המפגין אמיל גרינצווייג בשנת 1983.

גם המחאה הנוכחית מעוררת נחישות ולהט אידיאולוגי משני צדדי המתרס הפוליטי, שאליהם מצטרף נתון של היקפי מוחים שלא הכרנו.

שיבוש מהלך החיים, יחד עם מנהיגות משני הצדדים שאינה עוסקת בכיבוי השריפות, אלא בליבוי הלהבות, ושלטעמי לא מבינה כי הגענו לנקודת רתיחה, היא זאת שתביא בודד או יותר לעשות מהלך הנובע ממצוקה נפשית, מתוך מחשבה - שנתקלנו בה בעבר - שמעשה בודד משנה היסטוריה.

סימנים לקראת אירוע בסדר גודל שלא הכרנו כבר ניתן לראות בשטח - החל מגז פלפל שמרוסס על מפגינים, דרך ניסיונות דריסה ועד לחסימת מוחים. לאלה מצטרפת גם ההתפרעות בחווארה. גם אירוע זה מצטרף לתחושת אובדן השליטה והכאוס בעיני אלה המתכננים את המהלך הבא, שיביא לפגיעה בנפש. רק פעילות משותפת של הצדדים הניצים יכולה למנוע את כדור השלג, ואם לא - הכתובת על הקיר.