מפולת של עלבונות

הכותרת הכי כואבת השבוע היתה "נסראללה מרוצה מהשסע בעם: כל מה שקורה בישראל הוא סימן לסופה של הישות הזו". זו לא הפעם הראשונה שבה נסראללה מתאר את החברה הישראלית כקורי עכביש. זו הפעם הראשונה שבה נאומי השנאה שלו פגשו מציאות ישראלית מבולבלת. לא בגבול אלא בתוך הבית. 

לבנון, המדינה של נסראללה, מפורקת לשבטים ולעדות. דם מוקז ברחובות והכלכלה הרוסה. מ"השווייץ של המזרח התיכון" נותרו בעיקר מראות של סומליה. המדינה הזאת נועדה לכישלון לדורות רבים. הסיבה העיקרית למה שנוצר שם היא חוסר היכולת לקיים מוסדות משותפים.
ישראל, לעומת זאת, תמיד היתה דמוקרטיה משגשגת, עם צבא אחד חזק וכלכלה בריאה. בני הדור שלי הקיזו דם בהגנה על יישובי הצפון במוצבים שנפרסו ברצועת הביטחון. הפוך למה שמעבר לגבול הצפוני.

אבל נסראללה הוא לא הסיפור, אלא מה שקורה כאן. הנאום שלו היה ערב חג הפורים. מייד לאחר מכן יצא השר שלמה קרעי עם ברכת החג שלו ושלח את הטייסים המילואימניקים, שהודיעו שלא יגיעו לאימון, לעזאזל. גלית דיסטל אטבריאן קראה להם נפולת של נמושות והודיעה שהיא בזה להם. מישהו אחר קרא להם מוגלה. מי שמחפש את קו פרשת מים - הוא בדיוק שם. בהתבטאויות האלה שהולכות ומקצינות בכל שבוע.

למה אתה בא בטענות לממשלה? שאל אותי שוב השבוע מישהו. כי זה תפקידה: למשול, להוביל, לוודא שהמדינה הזאת מחזיקה מעמד. זה היה תפקידי כשר בשנים האחרונות, וזה עכשיו תפקידם. גם של שר התקשורת שאמור לעסוק בלחבר את ישראל לתשתיות, ולא לפצל את ישראל בעזרת קללות. האפשרות האחרת היא להתפרק.

שיהיה ברור: הטייסים שהודיעו שלא יתנדבו יותר למילואים טועים, אני מקפיד לומר זאת תחת כל עץ רענן. הזכות והחובה לשרת לא קשורות לשום תהליך פוליטי. העניין הוא שאכן יש פה מוגלה, והחוצפה של קרעי, דיסטל ואחרים - חלקם אפילו לא שירתו בצבא ומגדפים אותם - מעלה עכשיו הכל.

עלבון הוא מנוע עוצמתי. מעבר לרפורמה המשפטית שבה ניתן להגיע לפשרות סבירות, המוגלה שמתפרצת היא התחושה של חלקים גדולים בישראל שהם משרתים, משלמים מסים - ואז יורקים עליהם.

הטייסים שמסרבים, גם כשהם טועים, הם האנשים שאנחנו שולחים למשימות עומק, לסכן את חייהם. כך גם שאר המילואימיניקים. רק אחוז אחד מהישראלים עושים מילואים. אני גאה להיות חלק מהם. אני מכיר מילואימניקים שהשירות הוא חלק מזהותם, המקום שבו הם מרגישים בבית.

דיסטל וקרעי לא יטיסו מטוס, וגם לא יעשו מילואים באוגדה מתמרנת. חצי מראשי הקואליציה לא שירתו בצבא. כשהם היו בני 18, רוב הישראלים התגייסו לשירות חובה. היום זה רק מיעוט שמשרת.
תשכחו מהדיון על הוועדה לבחירת שופטים. לזה יש פתרונות. או שיקפיאו הכל, יישבו לדבר ויגיעו להסכמות, או שהכאוס יימשך. המוגלה היא הוויכוח מי מגן על המולדת ולמי יש מונופול על היהדות במדינת ישראל. זו הטעות הכי גדולה של הממשלה.

יש מילואימניקים שהצביעו לממשלה ויש שנגד. זו קבוצה כל כך קטנה, שאי אפשר להעליב חצי ממנה. אלא שהשד יצא מהבקבוק. האתוס הציוני של הגנת המולדת הוא רק של חלק קטן מהישראלים. אותו חלק מרגיש שהוא גם משלם יותר מסים כדי להחזיק אוכלוסיות חלשות יותר כמו החרדים והערבים. וכאן צריך לומר: מיעוט שמשרת על פי חוק הוא תופעה לא נורמלית. אפשר היה לקיים אותה כל עוד נשמר שקט תעשייתי. עכשיו זה צף.

הוויכוח על מערכת המשפט הוא רק הרקע לשאלה גדולה יותר על שילוב חרדים, תמרוץ לימודי ליבה וחופש דת. גם כאן נשברת החלוקה של כן ביבי־לא ביבי כתחליף לימין ולשמאל מדיני וכלכלי.

סמוטריץ' גילה אחריות

הדיון עמוק יותר, רגשי יותר. היחיד שהבין זאת בממשלה היה השר בצלאל סמוטריץ'. הפוסט שכתב לאחיו הטייסים נועד לעצור את התחושות הקשות. זה לא הוויכוח המשפטי, אלא חוסר הוגנות בסיסית. סמוטריץ' גילה אחריות. האבסורד הוא שדווקא ותיקי הליכוד היו אמורים להבין זאת לפניו: דיכטר, כץ, גלנט, גמליאל, קיש ואחרים. הם יודעים עד כמה התחושה הזאת אמיתית. במקום זה הם הפכו לטכנאים משפטיים. שותקים ונותנים לקרעי, לאמסלם ולדיסטל לחולל נזקים.

מה כן? נדמה שכבר לא צריך לשכנע אף אחד שמדינת ישראל נמצאת במשבר עצום. אני מתקשה למצוא עומק מנהיגותי שמסוגל לייצר הסכמות. זה טירוף מערכות, ובניגוד לכל תובנה שהיתה לי בחודשיים האחרונים - אנחנו תקועים. למרות זאת, המנגנון עדיין פשוט: עצירה, ניהול משא ומתן על אחד מהמתווים (יש שניים שעל השולחן עכשיו) ותיחום בזמן.

מהמשבר הזה אפשר להתפרק, אבל אפשר גם לצאת עם חוקה, לקבוע מי אנחנו. איך נראית מדינה יהודית ודמוקרטית. מי משרת את המדינה ומסכן את חייו, ומה עושים כל היתר.

הפוסט שכתב השר סמוטריץ' לאחיו הטייסים נועד לעצור את התחושות הקשות. דווקא ותיקי הליכוד, שהיו אמורים להבין זאת, הפכו לטכנאים משפטיים. הם שותקים ונותנים לח"כים אחרים לחולל נזקים

הרפורמה האמיתית שעל השולחן היא השוויון בנטל. חובות וזכויות לכולם. עם מסלולי שירות לאומי לחרדים ולערבים בישראל, ואיך מייצרים איזונים ובלמים. ההתפוצצות הזאת היתה יכולה להידחות לעוד עשור. אך בניגוד לתפיסת כיבוי השריפות של נתניהו והדחייה לממשלה הבאה, זה קרה עכשיו. לכן זה מחייב.

פינה טובה

בשלוש השנים האחרונות יש סביבי עוד ועוד חברים שתרמו כליה. על התהליך של החברים הקרובים כבר שמעתי, אבל אני מופתע בכל פעם לגלות שיש עוד. ההחלטה להציל חיים במחיר פיזי אישי היא מופלאה בעיניי. לאחרונה טיפסו כמה תורמים לקילימנג'רו. המסר הוא שהתרומה קשה, אבל גם אחר כך אפשר לעשות הכל.

מי שהפך את תרומת הכליה למהלך נורמלי הוא ארגון מתנת חיים. המייסד, הרב ישעיהו הבר ז"ל, פגש ב־2007 בחור צעיר ממשפחה שכולה שנזקק לכליה ולא השיג, ומאז הפך למציל חיים של המונים. יהודים וערבים, דתיים וחילונים, תורמים אחד לשני. מדינת ישראל הפכה למובילה בעולם של תרומות אלטרואיסטיות. בדיוק הפוך מהשיח הציבורי שלנו.