איך הגענו הנה? את התשובות צריך לחפש עוד לפני שהוכרזה הרפורמה המשפטית; כשמנהיגי האופוזיציה היוצאת דיברו ופעלו במונחים של קריסה לאומית באופן שמחייב התנגדות אזרחית. התנגדות מהסוג ששמור למאבק בדיקטטורות.
כבר אז, כשהוא עדיין ראש ממשלה, נאם ח"כ יאיר לפיד על גשר קק"ל והסביר: "איתמר בן גביר עבריין אלים שהורשע בתמיכה בטרור ולא שירת יום אחד בצבא, הוא לא ישלח את הילדים שלנו לקרב". תחזרו לימים האלה, של טרום הרפורמה: הכרזות על מרי אזרחי, אי־ציות והתנגדות אזרחית שלא היתה כמוה - הכל שם.
האגף לפירוק הסולידריות
המסרים, כדרכם של מסרים, חלחלו. בהדרגה הגיעו מכתבי "דאגה" של משרתים ובוגרים של יחידות עילית, והטפטוף הפך לצונאמי. וכל אותו הזמן ה"בכירים לשעבר", שנהנים מיוקרה ומסמכות מוסרית, המשיכו לחמם את האווירה עם אנלוגיות לדיקטטורות ומאבקים אלימים. כן, זה מבהיל לחזות בתהליך ה"סדי בן שטריטיזציה" שעובר על הלשעברים של מערכת הביטחון שהצטרפו למהלך שינוע הגייסות וחסימות הצירים.
אהוד ברק, וגם דמויות מתונות כמו משה יעלון ודני יתום, עברו סופית לאגף הפירוק של הסולידריות הישראלית. הם לא לבד שם, אבל הם מגייסים את כל כובד יוקרתם, ומכאן האחריות היתרה שלהם. התרבות הפוליטית שלנו טיפחה אצלם את האשליה שעל כתפיהם מוטלת החובה "לעשות הכל". אז הנה, הם עשו הכל - וקראו לאחרים לעשות הכל.
את חיצי הביקורת הנוקבים צריך להפנות לדמויות כמו שר הביטחון לשעבר בני גנץ, ח"כ גדי איזנקוט ואחרים בתוך המחנה המתגאה ב"ממלכתיות". דמויות פוליטיות עם רקע צבאי או התקשטות בהילה פיקודית, שבנו את ההון הפוליטי שלהם על דימויים כ"מלח הארץ" ונופפו בדרגות כל הדרך אל הכנסת, שעוטפים את עצמם בהילת "אחים לנשק", עם קפה מפינג'אן והטפות על "סחבק" ו"אחדות".
הסוסים ברחו מהאורווה
הם היו עסוקים בחודשים האחרונים בביקורת כפייתית על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. אלה מטרות קלות, בנאליות. לאיש מהם לא היה האומץ המינימלי להתייצב מול הגנרלים והפוליטיקאים בשלביה הראשונים של התזת הדלק, ולהרעים בקולם, כמו אריאל שרון בשעתו, "תגידו, אתם השתגעתם לגמרי?!".
לא רק שהם לא עשו את זה, הם גם הצטרפו להפגנות, גייסו עוד לשעברים ותרמו את חלקם לחימום הרחובות. כעת, כשהסוסים ברחו כולם מהאורווה, הם נבהלים ונזכרים להזהיר מסרבנות.
מאוחר מדי, גנץ. היתה לך ולחבריך הזדמנות לזרוח באמירה מנהיגותית, אבל הפחד מתגובה תקשורתית, מזעם המפגינים וממורא מפקדיכם לשעבר - ניצח. העניין הוא לא עצם הסרבנות, אלא ניצול המעמד, הסמכות השילוחית ורשת הקשרים כדי ללבות את אי־היציבות ולכפות מדיניות על ממשלה דמוקרטית נבחרת. זה לא משנה איך תסתיים המחאה, המשקעים יישארו איתנו עוד זמן רב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו