פגיעה בעיתונות היא ערך ימני?

היום (ראשון) התבשרנו כי חבר הכנסת הטרי בועז ביסמוט הגיש הצעת חוק האוסרת לפרסם הקלטה של מידע רגיש על אדם אלא בהסכמתו. זהו מקרה קלאסי של "הצהרת חוק" ולא של הצעת חוק.

זאת, משום שלוּ תחוקק הצעת החוק הזאת - היא לא תשנה יותר מדי מן המצב המשפטי כיום. כך סובר, למשל, פרופ' מיכאל בירנהק, מהמומחים הגדולים בישראל לדיני פרטיות.

"עניין ציבורי" הוא קריטריון שכבר נקבע כי באפשרותו להתגבר על הגנת הפרטיות, וממילא גם על הצעת החוק הזאת. "שמים סוף להקלטות סתר", הכריז ח"כ ביסמוט. זה לא המצב, כמובן.

במקום חשיפת עוולות

אם הצהרת החוק לא משנה את המצב המשפטי, מדוע בכל זאת באה לעולם?

מי שבדרך כלל מפרסמת הקלטות היא העיתונות, ומדובר בהקלטות משני סוגים: אלה החושפות עוולות של יחידים או של חברות - כמו פדופילים, הונאות קשישים, ועוד - ואלה החושפות עוולות או דעות נסתרות של נבחרי ציבור.

ההנחה הברורה היא שחבר כנסת לא מעוניין להגן על פדופילים. אז על מי כן? כנראה על נבחרי הציבור. וגם על בניהם. על אלה שהוקלטו, למשל, בדרך אל מועדון חשפנות כשהם אומרים לחבר המיליארדר "אבא שלי סידר לאביך מיליארדים".

או, למשל, על הקלטה שפורסמה בכאן 11, שבה מגלה ח"כ בצלאל סמוטריץ' מה הוא באמת חושב על יו"ר הליכוד.

או, למשל, על זו שבה נשמע בנימין נתניהו סוחר עם נוני מוזס בתפוצתו של עיתון זה, אשר הביאה להגשת תיק 2000. אגב, את ההקלטה ביצע נתניהו עצמו.

האיזון כבר קיים בחוק

לא תמיד העיתונות עורכת נכון את האיזון שבין הפגיעה בפרטיות לבין העניין הציבורי.

אני, למשל, לא הייתי מפרסם את ההקלטה שבה נשמעת שרה נתניהו צועקת "פ־ס־י־כ־ו־ל־ו־ג־י־ת". במקרים כאלה ואחרים, החוק מאפשר לתבוע כמובן את כלי התקשורת או את האדם הפרטי שנטען כי הפר פרטיות.

גם אם מגיש הצעת החוק מכיר את הפרטים, הצעתו כאמור לא באה לעולם כדי לתקן מצב כלשהו. היא באה לאותת "היי, גם אני פוגע בעיתונאים". כאילו מתישהו היה הערך הזה חלק מסל ערכי מחנה הימין.

ראוי לנצל את ההזדמנות בכנסת כדי לעבוד עבור ולמען הציבור, לא כדי לפגוע בעבודה העיתונאית.