"הבחירות לכנסת יהיו ביום ג', שלושה בחודש חשוון של השנה שבה תמה כהונתה של הכנסת היוצאת. אולם אם היתה השנה שלפניה שנה מעוברת, יהיו הבחירות ביום ג' הראשון לאותו חודש" (חוק יסוד: הכנסת).
הבחירות החמישיות לכנסת בתוך שלוש שנים וחצי, אולי במקרה, נערכות היום במועד המקורי שקבע המחוקק טרם שקעה ישראל במשבר הפוליטי המתמשך.
תזמון סמלי זה הוא אות וסימן למה שרוצים הרוב המכריע של אזרחי ישראל: חזרה לנורמליות. 99 אחוזים ממי שיגיעו היום לקלפיות מעוניינים לשוב ולשלשל פתק למעטפה רק בעוד ארבע שנים, בחשוון תשפ"ז, נובמבר 2026.
עד אז, הציפיה שלנו האזרחים מנבחרי העם שלנו היא לסיים את הטרללת. להפסיק את החרמות בין המחנות ובתוכם. לחדול מהשמצות ומתיוגים. לחדול מההקצנה. להשתיק את מסיתי הרשתות. להשליך לפח האשפה את כמוסות הרעל שמסכנות את הציבוריות הישראלית כבר יותר מדי זמן. חוץ מאווירה עכורה הן לא תרמו לנו דבר.
לא רק לסור מרע צריך, אלא גם לעשות טוב. משמעות הדבר היא לשוב לפוליטיקה שעוסקת בדרך ולא בפרסונות, לכבד איש את רעהו גם כשלא מסכימים, ולגלות אחריות ומנהיגות דווקא ברגעים הקשים. מעל לכל, מה שמצופה מהמנהיגים שלנו החל ממחר בבוקר הוא לעשות הכל כדי לסיים את מחול השדים של הבחירות האינסופיות.
לפעמים נדמה שהציבור כל כך נהנה מהתחרות עד שאינו שם לב למחירים שהוא עצמו משלם – בפיגועים, באובדן הריבונות, בחולשת השלטון המרכזי, בכשלי המשטרה, בסכנת הלאומנות הערבית, ביוקר המחיה, במחירי הדיור, בצפיפות החיים, בכבישים הדחוסים, בנמל התעופה המתפקע, בפרוטקשן ששטף את הארץ. ועוד לא דיברנו על אתגרי הענק של איראן, חיזבאללה, חמאס והפלשתינים.
בצבר בעיות שכזה אמורה לטפל ממשלה אפקטיבית. אך כאשר הולכים לבחירות פעם בחצי שנה אין ממשלה ואין אפקטיביות. יש כאוס שהולך ומשתלט, ושאותו מוכרחים לעצור.
ממשלה לאומית יציבה - והכי טוב ממשלת אחדות - היא הגוף שמסוגל לתת מענה לכל האתגרים הנ"ל. אם אחד מן הצדדים משיג רוב להקמתה, מה טוב.
אך אם שוב, גם הפעם, אף צד לא יגיע לרף 61 המנדטים, פוליטיקאים אחראים בשני המחנות צריכים להעמיס על שכמם את המשימה של הקמת ממשלה לאומית ויציבה לישראל. השגת היעד הזה תהיה כנראה כרוכה בזעזועים פוליטיים בתוך המחנות, או במעבר ביניהם. אולם, הנזק שווה את התועלת.
ישראל חייבת לצאת מהמשבר. אין תוחלת או היגיון בסבבי בחירות שלא ישנו דבר. אין טעם להמשיך מהבחירות החמישיות לשישיות, לשביעיות, וכן הלאה. שום דבר שלא קרה בסבב החמישי יקרה בשמיני או בתשיעי.
לכן, נדרשים השחקנים האמיצים שישברו את המעגל הסגור, שיחלצו את ישראל מהמבוי הסתום. לא לעריקים ייחשבו – כל עוד ישמרו על דרכם האידיאולוגית – אלא לגיבורים שהושיעו את עמם בעת מצוקה.
מי שכבר מוכן נפשית לשאת בנטל הוא נשיא המדינה, יצחק הרצוג – המבוגר האחראי של הפוליטיקה הישראלית. הרצוג לפחות רוצה ללכת בדרכו של אביו, ובמקרה של חוסר הכרעה להביא לממשלת אחדות. כוונתו ברוכה.
גם אחרי שלוש שנים וחצי של משבר וחמישה סבבי בחירות, עלינו לזכור שהפוליטיקה היא רק אמצעי להגשמת רעיונות ולא מטרה בפני עצמה. התחרות, לה הציבור והתקשורת מקדישים את מרב תשומת הלב, מרתקת אך היא החשובה פחות. אולי אלו ציפיות נאיביות, אך בהן מעוניין העם. גם אם מחציתן תתממש, דיינו.
