לכל אורך הדרך, אילן גילאון, "זורבה מאשדוד", נשאר ישר כמו סרגל

באחד במאי נפטר אילן גילאון, ולא יכול היה להיות יום סמלי יותר לפרישתו, המוקדמת מדי, מן העולם הזה. רבים מאיתנו, חבריו, רואים עצמנו סוציאל דמוקרטים או סוציאל ליברלים. אילן היה סוציאליסט, או "אדום", כפי שנהג להעיד על עצמו. חניכיו ב"השומר הצעיר" העריצו אותו, והוא לימד אותם, בין השאר, את פרקי מרקס. אבל הוא היה גם כחול-לבן. למרות נכותו, נאבק על הזכות להתגייס לצה"ל, ובסופו של דבר לבש מדים, והיה חייל גאה.

כל בוקר התעורר לאתגרים קשים מאוד, שרובנו איננו מודעים להם. הוא חלה בשיתוק ילדים, בעודו ברומניה, בגיל שבע, ומצבו הבריאותי הידרדר בשנים האחרונות. מקל. הליכון. קלנועית. כסא גלגלים. הוא לא אהב להתייחס לכך, ואנחנו לא הרבינו להתייחס להידרדרות הזו. ניסינו להתעלם מכך, ונוח היה לו בכך.

אילן היה גם דיסלקטי, וזה הקשה עליו מאוד. הוא היה נואם בחסד, שריתק את חניכיו בתנועה ואת חבריו במרצ, ואת חבריו בכנסת, מכל סיעותיה. אף פעם לא החזיק נייר, או פתק, בעת שנאם, אבל הוא לא היה זקוק לכך. דבריו היו סדורים בראשו, והיה בהם, תמיד, שילוב בין טיעונים הגיוניים בזכות מהלך זה או אחר, עם טונות של רגש, שגרם לשומעיו דמעות, לעיתים לא נדירות.

הוא לא היה זקוק למיקרופון. קולו הרועם שימש אותו היטב, וסייע לתדמיתו כפוליטיקאי היודע היטב את אשר לפניו, ואשר בטוח מאד בצדקת דרכו.

פעם שאל אותי כיצד אני רואה אותו "באמת". אחרי שניות אחדות, אמרתי "זורבה". זה היה כאשר נענינו להזמנתו וביקרנו במסעדה שהקים בחוף אשדוד, בתקופה שבה לא כיהן בכנסת. אולי הייתה זו אווירת הים, אולי הנוסח המצחיק של תפריטיו. אולי טוב ליבו הנשפך.

איש גדול, עם יכולת נדירה לאמפתיה, משוגע להכנת ריבות, שאותן היה מחלק ברוחב לב לידידיו (ולא רק להם). הוא כינה עצמו "רבן", כלומר – מייצר ריבות, וגילה לנו שסוד הצלחת הריבות שלו הוא הסוכר, שאותו הוא מרעיף עליהן בלי חשבון. הוא גרם לכולנו לאסוף כל צנצנת זכוכית שראינו, כדי שיוכל להמשיך ולייצר בהן ריבות.

אילן עוזב את העולם עם מורשת של חקיקה חברתית חשובה ביותר, עם ידידים רבים המבכים אותו, ואשר יחסר להם מאד, ועם יכולת להוכיח כי יש פוליטיקאים כמוהו, המסוגלים להילחם ללא חת על עמדותיהם החברתיות והמדיניות, ונותרים ישרים כמו סרגל, ונותרים בני אדם.