אמש, רגעים לפני שעליתי על הבמה החגיגית והשמחה באירועי יום ירושלים בעפולה, התקשרתי הביתה לשמוע מה שלום אשתי והילדים. הפער היה קשה אך מוכר. במקום אחד שמחים ומתרגשים, ולא רחוק משם במרחק פקק אחד (אם עוקפים בזהירות את ואדי ערה) אזעקות ואימה.
שאלתי את אשתי מה היא סיפרה לילדים. מה באמת מספרים לילדים על אזעקות ומקלטים? ובכן, היא סיפרה להם שזה תרגול עירוני לקראת אפשרות של גשם מטאורים. סחתין על המקוריות אמרתי לה, אבל האמת - האמת של המבוגרים - היא לא הרבה יותר מצוצה מן האצבע מהסיפור שאיתו הילדים שלי הלכו לישון. חשבתי לי שלמען הילדים עדיין מותר לנו לבלף ולספר בדיות נחמדות, אך בכל הנוגע לשיח שלנו עם עצמנו, אולי כדאי להפסיק עם זה.
מול גל האלימות הסתמי, הגזעני, שטוף השנאה שפוקד אותנו כרגע, אין לנו דבר מלבד שאט נפש. עם זאת, ומכיוון שאין באמת פתרונות קסם, כדאי לכולנו לכל הפחות לקרוא לדברים בשמם. להתעקש על זה קצת, בלי לכבס ובלי לייפות. אולי זה לא יפתור שום דבר, אבל יעשה קצת סדר במחשבות.
- לא. אלה אינם מפגינים. מפגינים מחזיקים שלטים בידיים. לכל היותר מגפון.
- אף אחד לא "משליך" זיקוקים. יורים זיקוקים. זיקוקים, כמה פשוט, הם חומר נפץ, וכאשר הם לא נורים בזווית אנכית אל השמיים, אלא בכינון ישיר לעבר מרפסות בתים, הם אינם זיקוקים כלל - אלא תחמושת קרבית קטלנית. הבחירה בשמות עצם תמימים (עפיפון. בלון. זיקוק) לעולם איננה תמימה.
- תגובות ופרופורציות. תגובה לא פרופורציונאלית היא מהלך שפוגע מעבר לדרוש כדי לפתור בעיה. ההסברה הפלשתינית הצליחה לשכנע את העולם כאילו סכסוך אלים הוא מין משחק, שבו הצד המותקף חייב להשיב באותם כלים. כך היא שימרה לעצמה את הזכות לקבוע את גובה הלהבות. אבל זה בלוף גמור. כל עוד נורית רקטה אחת לעברנו, כל עוד נהגים ועוברות אורח חשופים למעשי לינץ', מסתבר שהבעיה לא נפתרה, ולכן כל תגובה צה"לית שננקטה היא מתחת, ולא מעל, לפרופורציה הנדרשת.
- בכל פעם שאנחנו שותקים (מכילים) על גל ספונטני של התגרויות קטנות - סטירות לחי ברכבת הקלה, תקיפת מתפללים, רצים בטיילת או רוכבי אופניים - אתם יודעים בדיוק איך זה נגמר. היינו בסרט הרע הזה. אנחנו מכירים אותו על פה. הגיע הזמן שנפנים.
- אולי את בעלי הטור השמאליים בארה"ב הם הצליחו לשכנע, אבל כאן אנחנו יודעים היטב - רובנו המכריע לפחות - שכל הגל הזה איננו תגובה "טבעית" לשום דבר. לא התגוננות אלא מתקפה. לא מלחמה על החופש (מה להם ולערך החופש?) אלא גל נוסף של פשעי שנאה. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה. לא נגד האימפריאליזם, אלא בעד סוג של אימפריאליזם דתי שעל הזכויות שהוא יציע למיעוטיו עדיף שלא נרחיב. זה ברור לנו ושקוף ולא מייאש אותנו ואפילו לא גורע מאופטימיות העיקשת שלנו. וגם כשנשב לשקם את ההריסות, לעשות שלום או לאפשר חיים משותפים, לא נשכח להם את זה, ולא ניתן לאיש להיתמם או להעמיד שוב את פני הקורבן התמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו