כאב שאין איך לעבור לבד

"לא יודעת אם אצליח להעביר את התחושה. אין לי אוויר ואני לא מצליחה לנשום. כל הגוף שלי מכווץ, מחכה".

כך כתבתי שלשום בטוויטר כשעה אחרי ששמעתי בפעם הראשונה את צמד המילים "מסוק התרסק". הגוף התכווץ והלב קפא, האוויר בקושי הצליח לעבור בדרכי הנשימה שלי. אני יודעת כבר 25 שנים שמסוק שמתרסק אינו מבשר טובות. חיכיתי לידיעה בדריכות ובדמעות שלא הפסיקו לזלוג, וכעבור שעה היא הגיעה: שני טייסים, סא"ל ארז שחייני, ורס"ן חן פוגל נהרגו במסוק שהתרסק - ואני הרגשתי איך שוב הלב שלי נשבר לרסיסים. בבת אחת חזרתי ליום שלישי בערב כ"ח שבט תשנ"ז 4/2/97, כששני מסוקי יסעור התרסקו מעל שאר ישוב, וכל 73 הלוחמים נהרגו, ובתוכם בעלי האהוב סא"ל משה מועלם. כל המחשבות, התקוות והתפילות שלי היו נתונות למשפחות.

חשבתי שאני יודעת בדיוק מה עובר על האישה והילדים, ההורים והאחים. איך הם עדיין בחיים הרגילים של יום חול בשעות הלילה המוקדמות, בלי לדעת שיש מי שכבר מבין ויודע שהחיים שלהם עומדים להתרסק, להשתנות, להיות אחרים מעתה ועד עולם.

התפללתי בלב שאנשים שמקבלים כל מיני הודעות בקבוצות ווטסאפ יעצרו, לא ימהרו לחלוק את המידע גם אם הוא נכון, כי בקצה יש משפחה ששברי המילים יכולים להיות מבחינתה חורבן או גאולה.

אני מתחננת, קבלו אחריות. בואו נפסיק את הפצת המידע. בואו נאפשר למשפחות לקבל, לעכל, לבחור בדרך שמתאימה להן לחלוק את האובדן שלהן עם כל החברה הישראלית.

האסון הכואב הזה הוא קודם כל אסון פרטי, ולפני ש"מלאימים" אותו צריך לתת מקום לבחירה, לכאב ולאובדן הפרטיים. אינני מכירה את משפחות שחייני ופוגל. אני יודעת ומכירה את הבחירה לחיות חיים של שליחות לאומית, של מסירות אישית ומשפחתית, חיים של סכנה עד מסירות נפש ממשית מתוך אחריות לביטחון העם והמדינה.

קיימת בנינו שותפות גורל ושותפות ייעוד של יהודים וישראלים. זהו הקו המאחד ומחבר בין עבר, הווה ועתיד, בין אסון המסוקים בו איבדתי את בעלי, ונעם וניצן איבדו את האבא האהוב שלהן, לבין דנה והילדים.

אני יודעת איזה מסלול תעברו מעתה, וכמה החלטות יהיה עלייך לקבל לבד.

דנה, האסון פגש כל אחת מאיתנו בנקודה אחרת בחייה, ובנקודה הזו אני בעיקר מבקשת לשתוק ולכאוב.

יש לי שלוש תובנות כדי לנסות לצעוד איתך בדרך:

הראשונה - את יודעת הכי טוב מה נכון לך ולילדים שלך. לכי עם תחושת הבטן וחכמת הלב שלך.

השנייה – קבלי כל עזרה שמציעים לך. אני זוכרת כמה הייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי לשחרר ולאפשר לאנשים לעזור לי ולבנותי.

והשלישית – אי אפשר לעבור את הכאב והאובדן הזה לבד. בלי המשפחה והחברים לא הייתי שורדת את המוות של מועלם. וכשייתמו ימי השבעה והשלושים תגיע שעתם של בני המשפחה והחברים. אז יתחיל מסע החיים של המשפחות שיהיו זקוקות לאהבה ולביקורים, לחיוך ולהבנה, לרגישות ולתמיכה.

הכאב הוא אינסופי והשבר הוא עצום, ועם כל זה ומתוך זה אני מבקשת להניח בקצה התודעה את הבחירה בחיים ומשם להיות כאן בשבילך, בשבילכם, ככל שיתאים.