לפני כמה שבועות פרסם העיתונאי נחום ברנע מאמר ב"ידיעות אחרונות" שעסק בהכרזה של שר הביטחון גנץ על שישה "ארגוני זכויות" פלשתיניים כארגוני טרור. ברנע טען כי ההכרזה מבצעת זילות של המונח טרור, וכי לא צריך למהר ולכנות כך כל ארגון או פעולה שאינם בהכרח מוצאים חן בעינינו. לא חלף זמן רב, ועל צג הטלפון הנייד שלו הופיעה הודעת ווטסאפ מחנן עמיאור, העורך הראשי של אתר "פרספקטיבה" העוסק בביקורת התקשורת.
"הטענה של ברנע הייתה מעניינת", אומר עמיאור, "אבל אז חזרתי לכתביו, וראיתי למה הוא כן קורא 'טרור'. התברר שברנע מגדיר כ'טרור' פעולות כמו ריסוס גרפיטי, יריקה על ילדה בבית שמש שהסתובבה בלבוש 'לא צנוע', והוא אף מדביק את המונח הזה למפלגת הבית היהודי. תהיתי: אם זה 'טרור' לשיטתו, כיצד זה שהארגונים הפלשתיניים (המהווים זרוע של "החזית העממית" שאחראית לרצח מאות אנשים; יר"י) אינם נכללים תחת הגדרתו למונח 'טרור'?"
"הוא השיב להודעה, וכתב שהוא לא צריך להסביר לי את הדברים. כינה אותי 'אורח לרגע בעולם העיתונות', והוסיף שזו בושה שפרסמו את הספר 'מלא השקרים' שלי. אבל אגב, לא הייתה אף תביעת דיבה בעקבות הספר, על אף שבכוונה כללתי בו שמות וזמנים וטענות מאוד ספציפיות, שפוגעות בשמם הטוב של העיתונאים שמוזכרים בו. לא הייתה אף תביעה וגם לא תהיה - כי הכל אמת".
זו לא הייתה ההיתקלות הראשונה של ברנע עם עמיאור, וניתן להמר בביטחון שגם לא האחרונה. את הדברים הללו ניתן לומר עיתונאים רבים שנתקלו בשנים האחרונות במי שכבר הפך לכוכב בשיח הימני ולדמות מושמצת ומוכפשת בצד השני של המפה הפוליטית.
"הסדנה להנדסת תודעה", הספר שפרסם בשנה שעברה והפך במהרה לרב מכר, חשף בפני הקוראים באופן חסר תקדים את הנעשה מאחורי הקלעים של עולם העיתונות ואת השיקולים שמניעים עיתונאים - שיקולים אשר פעמים רבות, אם להתנסח בעדינות, אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות האתיות שמחייב המקצוע.
הזדעזעתם מהרב ממכינת עצמונה? כדאי שתאזינו להקלטות המלאות
"המטרה השאפתנית של הספר הייתה להחליש את אמון הציבור בתקשורת, כי לא מגיע לה אמון", מצהיר עמיאור בשפה ברורה ולא מתנצלת. "האמון אמנם כבר חלש - הנמוך ביותר בעולם הדמוקרטי, כאשר שניים מכל שלושה אנשים לא מאמינים לתקשורת - אך המטרה היא להנמיך אותו עוד יותר. לתת לקורא כלים שיאפשרו לו לצרוך את התקשורת בביקורתיות ולהגביר את הספק שלו".
לדבריו, "המטרה של התקשורת היא לתווך לקורא את המציאות בצורה הוגנת ומאוזנת, מקיפה ואחראית. זה בסדר שתהיה הטיה, אבל על אף ההטיה הציבור צריך לקבל את התמונה של מה שקרה. אי אפשר 'להנדס' לו אותה, להגיד שקרה משהו אחד בזמן שקרה משהו אחר. הטענה של הספר היא לא שהתקשורת שמאלנית, אלא שהיא חסרת אתיקה. אני טוען שכדי לקדם את האג'נדה השמאלנית שלה היא עושה 'פאולים' אתיים, ואני מדגים אותם. אבל מותר למיינסטרים לנטות שמאלה, זה ככה בכל העולם.
"שימי לב שבאתר שאני עורך ('פרספקטיבה') וגם בארגון שאנחנו חלק ממנו (הארגון הבינלאומי 'קאמרה'; יר"י) אנחנו אף פעם לא מתווכחים עם בעלי דעה. שיביעו את הדעות שלהם - אנחנו לא מתווכחים איתם על זה אלא רק על סילופים של עובדות ועל המצאות ועל שקרים. אני ממליץ לאנשים לעקוב אחרי הפרסומים של 'קאמרה' ושל 'פרספקטיבה'".
הולי שיט מי פילל ומי מילל
אדוני ראש הממשלה, תודה!
לינק לרכישה:https://t.co/6CBYP1q8WX https://t.co/1pD9BVQakI— חנן עמיאור Hanan Amiur (@hananamiur) February 21, 2021
וזה לא משנה מבחינתכם אם זה בשמאל או בימין?
"רק החודש ניצלנו את ארבעה בנובמבר כדי לעשות צדק עם יצחק רבין, כי אריה אלדד כתב עליו ב'מעריב' שהוא טבע את הביטוי 'קורבנות השלום' וזה לא נכון. הימין הדביק לו את זה, אז עשינו איתו צדק והבהרנו את זה".
לעשות לינץ' לאמת
כדוגמה ל"הנדסת תודעה" מביא עמיאור את הפרק ששודר לאחרונה בתוכנית "המקור" בערוץ 13, שבו בחרו להתמקד עד לפרטי פרטים בניסיון הלינץ' שנעשה בבת ים בסעיד מוסא, ערבי-ישראלי תושב רמלה, במהלך מבצע "שומר החומות".
הוא איננו מצדיק בשום צורה את המעשה הפסול והאכזרי, אלא מעלה טענה אחרת: שההתמקדות התקשורתית החריגה בהיקפה דווקא במעשה אלימות שבוצע על ידי יהודים, בזמן שמרבית מעשי האלימות - כולל מעשי לינץ' דומים - בוצעו על ידי ערבים שתקפו ורצחו יהודים, איננה מקרית; היא נועדה לעוות את המציאות שאותה מתווכים העיתונאים לצרכני התקשורת, במטרה לעצב אצלם תודעה כוזבת שמתכתבת עם האג'נדות הפוליטיות של אותם עיתונאים.
"יכולים להיות אלף תירוצים לבחירה לשדר דווקא את הלינץ' בבת ים: נניח שזה אירוע שצולם ואילו אחרים לא - שזה אגב שקר, כי מהלינץ' שנעשה ביהודי בעכו יש תיעוד; או נניח שיותר חשוב להציג את ההתנהגות הפנימית שלנו - שזו בכלל גזענות, כי הגישה הזו מגלמת ציפייה נמוכה מאזרחים אחרים רק משום שהם ערבים; אבל זה לא משנה - ברגע שאתה מחליט לעשות פרק על זה ולצבוע אותו בצבעים נאציים, המטרה היא לייצר תמונת מציאות כוזבת של אלימות שווה משני הצדדים, וזה לא מה שהיה. זוהי מעילה באמון ובייעוד שלך כעיתונאי".
הספר מתמקד במיינסטרים התקשורתי השמאלני: אתה מביא דוגמאות כיצד עיתונאים שמשתייכים אליו משתמשים במקורות אנונימיים לא אמינים, אבל האם אתה בוחן גם את התקשורת הימנית בנושא הזה ובכלל, ומבקר אותה באותה מידה?
"בוודאי. בועז גולן (מגיש בערוץ 20; יר"י) כתב בשם 'מקורב לבנט' כי ראש הממשלה 'נותן סימנים של לחץ נפשי'. צייצתי בטוויטר שזה תת-רמה. אבל איפה טמון ההבדל? בכך שכאשר ברוך קרא או רביב דרוקר אומרים את זה באולפן, אתה קורא את זה אחר כך בצורת אייטמים שונים ב'ידיעות אחרונות' או אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. זה כל הזמן סביבך וזה נתקע לך בראש, בזמן שבועז גולן יכול לצווח עד מחר".
עמיאור מתייחס לתופעת ה"הדהוד", שבמסגרתה כלי תקשורת מפרסמים כתבות "פולו-אפ" על אייטמים של קולגות "מהמחנה הנכון", ומתעלמים באופן עקבי מסיפורים שמתפרסמים על ידי עיתונאים או כלי תקשורת ימניים אשר אינם תואמים את האג'נדה שלהם.
בתקופה שבה העיתון הכי נקרא בישראל הוא ימני, והפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 12 הוא בעל דעות ימניות, האם אתה חושב שהטענה שהתקשורת שמאלנית עדיין רלוונטית? נוסף על כך, האם אתה חושב שגם היא חוטאת באותן בעיות?
"אתחיל מהסוף - גם התקשורת הימנית סובלת מאותן מחלות של תקשורת המיינסטרים, ואפילו מעוד מחלות: חלטוריזם, לפעמים התלהמות, דלות שיוצרת סטנדרט מקצועי נמוך; אבל לדיון על הנדסת תודעה השאלה הזו לא רלוונטית. תקשורת המיינסטרים נהנית ממונופול על דעת הקהל ועל עיצוב השיח בעזרת שני כלים: שיתופי פעולה ושליטה בדיון הציבורי. אתה מחליט על מה לדבר ועל מה לא, וההחלטה מועצמת על יד שיתופי פעולה בדמות כתבות פולו-אפ ובדמות תופעה של 'אנטי פולו-אפ'".
"כותרת ב'הארץ' הופכת לאייטם במהדורה המרכזית. מצד שני, כשהעיתונאי יואב יצחק חושף חשד כבד לשחיתות חמורה מצד ליברמן - זה סביר שסיפור כזה לא יקבל פולו-אפ? האם זה סביר שקלמן ליבסקינד חושף ניגוד עניינים מטורף בבית המשפט העליון וזה לא יקבל פולו-אפ? התקשורת הימנית לא רלוונטית. היא יכולה להרים ולהפיל סיפורים עד מחר, אבל היא עדיין לא מכתיבה מציאות".
השאלה מה האזרח ברחוב יגיד לך?
"נושא השיחה של האזרח ברחוב עדיין יהיה מה שהוא ראה בחדשות 12, מה הוא שמע ברכב בגלי צה"ל, מה שהוא קרא ב'ידיעות אחרונות'. התקשורת הימנית לא מצליחה לפרוץ את הלולאה שקובעת מה ידובר, מה לא ידובר ואיך ידובר".
הסיבה שלא מאמינים לנחום ברנע
חנן עמיאור, בן 48, מתגורר ביישוב הקהילתי אלעזר שבגוש עציון, נשוי לשירה ואב לחמישה, הבכורה בכיתה י"ב ואילו הקטנה בגן חובה. בעבר שימש דובר משרד החינוך ויועץ התקשורת של השר גדעון עזרא, וכיום, כאמור, הוא העורך של אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה".
האתר עוקב וחושף אי-דיוקים וסילופים המופיעים בתקשורת הישראלית והבינלאומית, ולאחר מכן יוצר קשר עם עיתונאים ועורכים על מנת לתקן את הממצאים. לטענת מפעיליו, "פרספקטיבה" הוא אתר ללא שיוך פוליטי שאינו נוקט עמדה בנוגע לסוגיות פוליטיות בישראל, אבל בציבור ובעיקר בברנז'ה הוא מזוהה באופן מובהק עם הימין.
במרוץ המתמיד שבין עבודתו ב"פרספקטיבה" וכתיבת ספרו השני ("הספר לא יעסוק בתקשורת"), עמיאור מוצא זמן לצייץ לכ-18,500 עוקביו בטוויטר. בראש העמוד שלו נעוץ ציוץ עם תמונה של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, אשר אוחז בספר שלו תחת הכיתוב: "ספר חובה של חנן עמיאור. ממליץ בחום!"
אתה מאוד חזק בטוויטר, ויש רגעים נעימים כמו ראש הממשלה לשעבר שממליץ על הספר שלך, אבל הפלטפורמה הזאת יכולה גם להתיש - אתה לא תשנה את הדעות של אנשים אחרים, הם לא ישנו את שלך, זוהי זירת התנגחויות. השאלה היא מה הטעם?
"זו שאלה מצוינת שאני עסוק בה הרבה. החלטתי להיות פעיל בטוויטר קודם כל כי אני אוהב את זה: לצייץ זו מיומנות שלוקח זמן לפתח. לתת ציוץ חזק במגבלת מילים זה דבר שצריך להתמקצע בו, ואם יש לך את הכלי הזה ויש לך קרוב ל-20 אלף עוקבים, אז אני לא מספיק עניו כדי לוותר על זה.
"לגוף השאלה, מקובל לחשוב שמה שקורה בטוויטר זה מה שאת מתארת - אנשים נכנסים זה בזה והכול חוזר לנקודת ההתחלה ללא השפעה של ממש; גם אני חשבתי כך במשך זמן רב, אבל אני לא חושב ככה היום. הבנתי שטוויטר הוא כמו אינקובטור של רעיונות ושל הלכי רוח וטרנדים שמתחילים בו, מתפתחים בו ומשם יוצאים החוצה. כל מיני אייטמים שאנחנו רואים בתקשורת המיינסטרים נולדים בטוויטר. הרבה פעמים אני אומר לאשתי: 'את תראי, הערב לא תהיה להם ברירה, הם יהיו חייבים לעשות אייטם על כך וכך כי זה בער בטוויטר במשך היום'".
אתה חושב שהרשתות החברתיות משנות את התפיסה של המיינסטרים התקשורתי?
"עם כל הכוח של הטוויטר, יש דברים שעוד לא הצלחנו להשיג. הם עדיין יחליטו בינם לבין עצמם מה יהיה סדר היום, על מה ידברו ולא ידברו, מי ידבר ועד כמה הוא ידבר".
יש כזה דבר עיתונות אובייקטיבית?
"אין דבר כזה".
השאלה היא אם עיתונאי יכול להגיד את זה - אני לא אוביקטיבי. גם עמית סגל לא זיהה את עצמו במשך שנים עם דעה פוליטית.
"ההבדל בין עמית סגל או קלמן ליבסקינד לבין דנה ויס ודומיה הוא שהם יפרסמו בקלות תחקירים שישחירו את האנשים שלכאורה במחנה שלהם, אפילו חזקים ומרכזיים. הם יעשו את זה בלי להסס כי הם אוהבים את הסיפור יותר מאת האג'נדה. במובן הזה הם הרבה יותר אתיים ומקצועניים מהקולגות שלהם. עיתונאי צריך לאהוב את הסיפור יותר מהכל, אבל כשנחום ברנע אומר ליגאל כרמון תוך כדי תהליך אוסלו: 'אני לא אפרסם את הסקופ שלך על מה שערפאת אומר בערבית, כי זה פוגע בתהליך', זה לא בן אדם שמה שהוא הכי אוהב זה הסיפור ולכן לא מאמינים לו".
אם עיתונאי מציג לציבור בגלוי את דעותיו הפוליטיות, אתה חושב שזה הוגן שמה שהוא יסקר יהיה מוטה?
"בוודאי. בזמן שהעיתונות הישראלית הייתה מפלגתית, אמון הציבור בה היה הרבה יותר גבוה מהיום. כשאדם קרא את עיתון 'דבר' הוא ידע שהוא קורא את עמדת מפא"י. אם אני קורא ידיעה ויודע את העמדה שמאחוריה, יש לי אמון במה שאני קורא".
אז אולי זה הפתרון?
"כל זמן שדנה ויס תעשה את עצמה כתבת מדינית, האמון יישאר נמוך. כאשר דנה ויס תגיד: 'אני עושה נפשות לתפיסת העולם שלי מכיסא של כתבת מדינית', ותהיה מספיק כנה כדי להניח את זה על השולחן, אז יהיה אפשר, אולי, להתחיל לשפר את האמון. אבל זה לא יקרה לעולם".
אתה יכול להבין למה מי שנמצא במיינסטרים של השמאל לא מסכים עם ההשקפה שהתקשורת המרכזית נוטה שמאלה?
"זוהי 'הגמוניה שלא מודעת להגמוניותה'", משאיל עמיאור את הביטוי של העיתונאי אבישי בן חיים. "עיתונאים שמנסים לטעון שהתקשורת איננה נוטה שמאלה ממחישים בכך את הסירקולציה הגל"צניקית. אלה אנשים שלא מבינים שיש עולם אחר. אל מול האנשים הללו צריך לשים את נתוני אמון הציבור הנמוכים ואת הסיבה הראשונה שאנשים מסבירים מדוע הם לא מאמינים לתקשורת - כי היא מוטה".
בספר שלך ניתן להבחין במערכת היחסים המורכבת שאתה מנהל עם עיתונאים כמו ברק רביד, נחום ברנע ובן כספית. אתה מבין את הכעס שלהם עליך, היית רוצה לייצר עימם הידברות?
"יש לי בעיה: ההערכה שלי לאתיקה שלהם, למקצועיות שלהם, נמוכה. מדובר בשלושה אנשים שאני רואה כשטחיים, שלא בוחלים באמירות ובכתיבת אי-אמת או בדיווחים שאינם אמת, ולכן אני לא מחפש להסתדר איתם". בהמשך הריאיון מוסיף עמיאור: "הם אנשים גסי רוח. מצאתי את עצמי במצב שהם לא מוכנים לדבר איתי, אבל זה לא גורם לי לספקות לגבי מה שאני עושה, כי אני לא מחזיק מהם". עם זאת, הוא מדגיש: "אני לא אוהב להיות 'בכסאח' עם אנשים. הייתי שמח לשבת איתם לכוס קפה, אבל בלי לזוז מילימטר אחורה מהטענות שלי כלפיהם".
יש איש תקשורת שאתה לא מסכים איתו אבל מאוד מעריך אותו?
"בוודאי, יש הרבה. עמוס שוקן לדוגמה הוא איש תרבות, גם גדעון לוי. הם ציונים להוטים שטוענים שאנחנו בדרך לחיסול המפעל הציוני, משום שאנו גולשים למדינה דו-לאומית. זוהי טענה שאני חושב שאינה נכונה, ואני מאמין שמה שהם מציעים לעשות יהרוס אותנו, אבל הם אומרים את זה מתוך אכפתיות ודאגה למקום, מתוך סולידריות עם המקום - ואני מכבד את זה. אגב, עדיין לא הוכח שאני צדקתי והם טעו".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"ברנע כתב שאני שקרן, בן כספית כתב שאני שקרן, ברק רביד כתב שאני שקרן. ענת באלינט כתבה ב'הארץ' שזו החמצה, אבל מבחינתי העובדה שהשער במדור הספרים 'גלריה' בעיתון של יום שישי הוקדש לספר מדברת בעד עצמה - לא אכפת לי מה כתבו שם; להפך, אם היא הייתה חיובית הייתי מודאג".
אבל גם פרגנו?
"בטח, מלא. מראש הממשלה והלאה. זה עוד עניין - אדם חי בתוך הקהילה שלו ואנחנו שואבים את העידוד והאמונה שלנו בצדקת הדרך לא ממה שיכתבו עלינו אנשים שאנחנו לא מחזיקים מהם, אלא חשוב לנו מה יגידו בני המשפחה שלנו, השכנים שלנו. את יודעת איזה כיף זה ללכת ל'רמי לוי' בצומת הגוש ולשמוע תגובות טובות על הספר?"
"אנשים יפסיקו לצפות במהדורות"
הרעיון לכתיבת "הסדנה להנדסת תודעה" נולד משיחת טלפון שקיבל עמיאור באמצע יום שגרתי לחלוטין. העורך לשעבר של הוצאת "סלע מאיר", בועז לוי, התקשר אליו והציע לו לכתוב ספר שיעסוק בעבודה שלו – חשיפת אי דיוקים בתקשורת. "בתוך דקות כל הספר היה לי בראש. ידעתי באילו שיטות אשתמש, איך אחלק את השיטות בספר והרעיון להדגים כל שיטה. עד אותה שיחה בכלל לא עלה בדעתי לכתוב ספר, לא ראיתי את עצמי כמישהו שמסוגל לטפס על הר כזה ענק".
אז היה פחד להוציא את הספר?
"היה פחד שיתפסו אותי על אי-דיוק, היו ערבים דאוגים".
ומה עשית כדי לוודא שזה לא יקרה?
"הוצאת 'סלע מאיר' זה ארגון רציני. נוסף על כך אני עיתונאי. אני מכיר את חוק לשון הרע ואני יודע מה אסור ומה מותר, מה אני מסוגל להוכיח ומה לא. כל מה שהיה לי לגביו ספק, אפילו ספק קל שבקלים בלבד - והיו המון סיפורים כאלה - לא הכנסתי לספר".
אתה מרוצה מהתוצאה, לא היית משנה דבר?
"אני מרוצה מהתוצאה. אני אוהב את הספר ומבסוט עליו. מאז שקראתי את הגרסה האחרונה הערוכה במחשב לא קראתי את הספר - אני רוצה לחזור אליו כשלא אזכור כלום ממה שכתבתי.
"אני חושב שעשיתי עבודה טובה אבל יש דבר אחד שהייתי מוסיף: הייתי צריך, במבוא או בסיכום, להקדיש פסקה לשאלה 'למה אתה לא מבקר את עיתונות הימין?' יש לי תשובה טובה לזה, שאני מאמין בה באמת. אני לא כזה פריק של עיתונות הימין, אני רואה אותה לוקה באותם ליקויים ואף יותר. אבל הספר עסק בהנדסת תודעה, לא באתיקה כשלעצמה, ולדיון של הנדסת תודעה זה לא רלוונטי. הייתי רוצה להסביר את הדבר הזה ולמנוע מראש את השאלה הזו".
ישראל עברה הרבה בשנים האחרונות – קורונה, חילופי שלטון – אתה רואה שינוים בתקשורת הישראלית?
"רק לרעה. היא נעשתה יותר אלימה, יותר צעקנית, פחות מחויבת לאמת, הרבה יותר שבטית. התקשורת התרחקה עוד יותר מהייעוד שלה - לתת לציבור תמונת מציאות אמינה".
אז איזה עתיד צפוי לה?
"היומרה לחנך את הציבור, לאלף אותו, לנטוע בתודעה שלו סט ערכים ליברלי - זה לא מאפיין ייחודי של התקשורת הישראלית, זה מאפיין יותר רחב והוא מייצר תנועות נגד כמו הרשתות החברתיות. כאמור, יש לנו נטייה להשלות את עצמנו, לחשוב שהואיל וברשתות יש ביטוי לקשת רחבה ולא חד-צדדית של עמדות ודעות אז אנחנו פורצים את הלולאה שדיברנו עליה, אבל האמת היא שזה עוד לא קורה.
"אבל לאורך זמן לתקשורת לא תהיה ברירה אלא להשתנות, כי היא לא יכולה לשרוד עם כזאת רמת אמון נמוכה, וכי במקודם או במאוחר התהליך הזה יצליח להתארגן לפעולה אקטיבית שתפגע בה – אנשים יפסיקו לקנות עיתון, יפסיקו לצפות במהדורות. לתוך הוואקום הזה ייכנס מישהו שכן ירצה להרוויח. לעיתונות לא תהיה ברירה אלא להתאפס על עצמה, ואז היא תהיה מאוזנת יותר.
"כרגע אנו נמצאים בשלב שבו מאפשרים לבועז ביסמוט לשבת בפאנל, אבל זה רק הצעד השני מתוך עשרה. הצעדים הבאים יהיו כשאנשים כמוהו יישבו בקונטרול ויקבעו על מה יתווכחו באולפן ועל מה לא. האם נגיע לשם? אני מאמין שכן כי לא תהיה ברירה, המספרים מדברים. אבל נכון לעכשיו זה לא המצב. אנחנו ממש תחת מכבש, והוא נורא אגרסיבי".
תגובות:
ברק רביד מסר בתגובה: "על חנן עמיאור סופרה הבדיחה על ההוא שנכשל בקורס טיס וביקש להתגייס לנ"מ. כששאלו אותו מדוע, הוא אמר: 'אם אני לא טס - אף אחד לא טס'".
בן כספית: "אני מגיב רק לקולגות או לאנשים שאני מעריך. מר עמיאור הוא לא זה ולא זה".
רביב דרוקר מסר: "אין מילה אמת בדברים. לצערי, עמיאור לא בדק איתנו. אם היה בודק היה מגלה שניסינו ומנסים להרים כתבות על הלינצ'ים בתמרה, בכפר כנא ובעכו ורק השבוע פרסמנו כתבה על הלינץ' ביפו, שהתמקדה לבסוף בהודאות השווא, אבל כללה עשרים ניסיונות שלי (לפחות) לראיין את החייל שהותקף. בסוף זו לא רק שאלה של 'בחירה', זו שאלה של מרואיינים וחומר עיתונאי. בבת ים היה את זה. כשנצליח במקומות אחרים - נפרסם".
נחום ברנע לא ענה לבקשתנו לתגובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו