הר של דמעות, הר של שאלות

הדיווחים המזעזעים שזרמו בלילה שבין חמישי לשישי מהר מירון החזירו אותי 45 שנה לאחור, לחודש מאי 1976.

חברי הטוב ושכני אביעד פוהורילס (היום עיתונאי ב"ישראל היום") ואחיו ליאון הדליקו יחד עם אחותי ואיתי מדורה שכונתית סמוך לבית שלנו בחולון. אבא שלי הפתיע כשהגיע כדי לבשר שהיתה תאונה, והוא - יחד עם אמי - נוסעים צפונה. למחרת בבוקר אבי שב הביתה עם בשורת איוב. סבי מרדכי היה בטיולית שהידרדרה לתהום בכניסה להר מירון.

13 צדיקים וצדיקות נהרגו באסון, בדרכם להילולת רבי שמעון בר יוחאי. סבתא נפצעה קשה וניצלה, אך עד יומה האחרון הסגירו הצלקות בפניה את התאונה הנוראה. סבא שלי, שהיה גם המוהל שלי ואמור היה להכין אותי לבר המצווה, הפך במחשבותיי לקדוש. ואבא שלי? חודשים ארוכים הוא דיבר מעט. רק בדיעבד הבנתי שהמשימה שנפלה בחלקו, לזהות את סבא בין הגופות המרוטשות, עשתה את שלה. גם האבא הקשוח שלי נשאר מצולק.

וכך, בכל שנה, הופכת ההילולה במירון מסיפור יהודי למשפחתי ואישי. בזמן שכולם מקשרים את ההילולה לתפילת הגומל, כאשר הם חוגגים את סיום המגיפה שקטפה 24 אלף מתלמידי רבי עקיבא, עבורנו היא קשורה יותר לתפילת קדיש; קדיש לסבא ול־12 הקורבנות הנוספים מאשדוד.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - זה מה שחווינו כולנו בסוף השבוע. חרדים, מסורתיים, חילונים. התרוממות רוח של סיום מגיפה. כמו אז. אנשי אמונה זרמו בהמוניהם למירון באלפי כלי רכב ואוטובוסים. בעולם עקבו אחר המאורע. זה היה האירוע הדתי הראשון הפתוח והנגיש מאז פרוץ המגיפה. אור לגויים. שוב. כך לפחות זה נראה. מי האמין ש־45 צדיקים לא ישובו לעולם מההילולה. מי חשב שאב ייאלץ ללכת, כמו אבא שלי לפני 45 שנה, לאבו כביר לזהות - הפעם את שני בניו. הלב בוכה, ולא רק הלב.

"המשכיל בעת ההיא יידום", נכתב בספר עמוס, ובצדק. ואם זה לא מספיק, הרי לנו דוגמה מהתנהגותו של אהרון הכהן שגילה כי שני בניו הגדולים מתו, כפי שמסופר בספר ויקרא. מה עשה? "ויידום אהרון". וגם אז, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מחנוכת המשכן לקבורת שני בנים.

אנחנו מתכנסים היום לאבל לאומי, אבל שנמשך מליל שישי וילווה אותנו עוד ימים רבים. אנחנו ממשיכים היום לקבור את מתינו וממשיכים לזהות את אחרוני הקורבנות. הדם רותח ואנחנו בוכים עם המשפחות. נתאבל - ולאחר מכן נבדוק לעומק מי אחראי ומי אשם. מדוע למדינה אין יותר סמכות על אירועים דתיים, מדוע לא מוחלת ריבונות על מקומות קדושים של יהודים ושל מוסלמים. אנחנו חייבים זאת לקורבנות, למשפחות, לנו. אנחנו חייבים זאת גם לקהל הגדול שימשיך לפקוד בשנים הבאות את מירון.

מרגש היה לראות את הסולידריות של אזרחי ישראל. תושבי תל אביב עמדו שעות בתור לתרום דם; תושבי הכפרים הערביים לאורך הכבישים המוליכים אל הר מירון וממנו - הכינו תחנות רענון ומנוחה. בשנת הקורונה וגם במערכות הבחירות סיפרו לנו שאנחנו חברה שסועה, מפולגת, קרועה ללא תקנה. זה לא המצב: חילונים, דתיים חרדים, יהודים ולא יהודים - כולם ערבים זה לזה, בהתגייסות יוצאת דופן של לכידות חברתית ועזרה הדדית. והיוצאים מן הכלל - הם יוצאים מן הכלל.

אל לנו להפוך את הקורבנות לאשמים, ואל לנו לקפוץ למסקנות. אבל הלוואי והדמעות של 2021, כמו הדמעות שלנו ב־1976, יהיו דמעות הצער האחרון ממירון. רבי שמעון בר יוחאי, אולי אחד הרבנים הלאומיים ביותר במסורת שלנו, לחש לי פעם כשהייתי ילד והתאבלתי על סבי, שהוא מעדיף את ברכת הגומל על פני הקדיש.