נפרדים מחטופים שגופותיהם הושבו - עם דגלי ישראל והתנצלות: הרש וכרמל, סליחה שלא הצלחנו

היי כרמל, היינו יכולות להיות חברות. אפילו שאת ביוגה ואני באירובי, בטח יכולנו להיפגש בכנס ספורט זה או אחר, ולצחוק על הרוגע שלך או על הקפיציות שלי. ככה, אגב, הרגישו לא מעט נשים. תרגלנו יוגה עבורך, שתינו את הקוקטיילים שאהבת ביום ההולדת שלך, אי־שם במאי. והזלנו אוקיינוס של דמעות עם הידיעה על מותך.

האם הצלחת, כרמל, להיכנס למדיטציה כדי להיפרד מהעולם בשלווה המגיעה לך? האם בחודשים, בימים, בשעות ובדקות האחרונות, הצלחת להרגיע את החטופים שאיתך, כפי שעשית ב־50 ומי יודע כמה הימים הראשונים?

תמיד תהיי חסרה

כן כן, אנחנו יודעים על זה. חטופים שפגשת לאורך הדרך ושוחררו לפני מה שנראה כמו אלף שנות אור, סיפרו כמה חיזקת אותם ביוגה ובמדיטציה. אולי ראית, אם אפשרו לכם, את המפגש של אחיך אלון וגפן האחיינית, עם ירדן ששוחררה בעסקה אחרי 54 ימים. "מצאנו אותה", הם קפצו זה על זה בבית החולים בחיבוק משפחתי ענק.

הלב יצא אליהם. את חסרה שם. תמיד תהיי חסרה.

עשרות מטרים מתחת לפני האדמה פגשנו שוב פני הרוע. במשך 11 חודשים אנחנו מקבלים אותו במנות גדושות, את הרוע. ועכשיו, כמו ב־7 באוקטובר, הוא שוב היכה בנו בפנים.

כרמל גת והרש גולדברג־פולין, אתמול הגיע תורכם לנוח בישראל מנוחת עולמים. גיבורי על שחזרו עטופים בגלימות של הדגל. כמו שחללי צה"ל מועלים בדרגה לאחר מותם, לחללי השבי מגיעה דרגת קדושה עילאית, כי רק גיבורי על מצליחים לשרוד ימים, שבועות, חודשים עד שהרוע רוצח את מה שנשאר. 

כשאמא זועקת

ואתה, הרש, מה הרגשת שם ברגעים האחרונים? האם ידעת שאלו הרגעים האחרונים?

בסוף השבוע שבו הרוע החליט לסיים את חייך, אמא שלך, הלביאה שהיא, צרחה את נשמתה אל מעבר לגבול. "הישאר חזק! תשרוד!" זעקה את אותה זעקה שבוקעת מפיה כבר כמעט 11 חודשים.

אתה יודע איך זה שאמא זועקת, זה שבר נורא. נלחמנו עבורך. במשך חודשים שמענו על הגבורה שלך שם במיגונית המוות. חברים שלך חרטו את שמך על קירות, הקפידו ללמד אותנו על אודותיך. אפילו ביידן מכיר אותך, היית מאמין? נשיא ארה"ב ישב עם  הוריך. אבל אפילו הוא לא הצליח לחלץ אותך מידי הרוע.

אות החיים האחרון ממך, בחג החירות, היה מרגש ומפחיד כאחד. "אני מצפה ומקווה להיות איתכם בקרוב, אחרי שכל השיגעון הזה ייגמר", אמרת בקול חם ומרגיע. גם אם זה מה שהכתיבו לך שוביך, גם אם ידך הקטועה הכאיבה, זיהינו שם חום ורוך, שהיו לך בחייך. וממש ציפינו להיות שם, אחרי שכל השיגעון הזה ייגמר. אבל נכשלנו. 

אני כותבת אל אנשים מתים. אנשים שהכרתי רק מסיפורים. אנשים שעוד יכולנו להכיר. וזה מרסק.

יש שם עוד 101

סליחה, סליחה, סליחה שלא הצלחנו.

המחשבה שיום-יומיים לפני שגיבורינו הגיעו אליהם הם עוד היו בחיים, מצמיתה. אין כמו הגיבור ששורד 11 חודשים במנהרות של הרוע. 11 חודשים של טחב, של חושך, של פחד מצמית. אתמול האדמה רעדה והשמיים בכו עם כולנו. שישה אנשים, עשרות מטרים מתחת לפני האדמה.

יש שם עוד 101. ואליהם אנחנו צריכים להיות מחויבים.