האם החברה שלנו החליטה להקריב אנשים תמימים? אסור להתפשר על גורל החטופים

הפעם האחרונה שבה ניתן היה לצפות במחזה הנורא של הקרבת קורבנות אדם במקדשי צ'יצ'ן איצה שבמקסיקו היתה בערך לפני אלף שנים. עד אותה עת מנהג הקרבת קורבנות אדם למען החברה היה נהוג בתרבות המאיה ובתרבויות נוספות. ממצאים ארכיאולוגיים חשפו כי בני המאיה הקריבו מגוון מתושביהם - גברים, נשים ואף ילדים, שהוקרבו על המזבח לטובת ביטחונה ושגשוגה של החברה, לפי תפיסתם.

לעומת מלחמות, המלוות אותנו משחר ההיסטוריה וגובות את חייהם של לוחמים יקרים, מנהג ההקרבה בכוח ובמכוון של אנשים חלף מן העולם. כיום זו נותרה אחת הדרכים לאפיין חברה פרימיטיבית.

"מגינים אנושיים"

באופן מעורר אימה וסלידה אנו רואים כיצד ההנהגה האסלאמיסטית בעזה חוזרת לימים הפרימיטיביים של הקרבת אזרחים לטובת המטרה העליונה של ניצחון האסלאם. רבים מתושבי עזה ניצבים בעל כורחם כ"מגינים אנושיים" כדי להבטיח את שלומם של הטרוריסטים ואת מטרתם. הנייה וסינוואר התייחסו בעבר למות אזרחים כ"קורבנות הכרחיים" במלחמת ג'יהאד. עבורם זו אינה טרגדיה אלא אסטרטגיה. זו עדות לחברה פרימיטיבית, חולה וחסרת מצפון.

וכעת נותר לנו רק להתבונן בעצמנו, באנשים התמימים שלנו הנמצאים בידי חמאס, ולשאול: האם החלטנו להקריב אותם לטובת המטרות שלנו?

קשה לשחרר אנשים מהשבי. זה נכון תמיד, ונכון שבעתיים כשהם בידי ארגון צמא דם ונעדר גבולות כחמאס. אך ככל שהדבר מתאפשר, ככל שיש בידינו למנוע את מותם, את הפיכתם לקורבנות בעל כורחם, שם נמדדת החברה שלנו. בעת שבה ההזדמנות להחזירם קיימת ומתנגשת ביכולת להשיג הישגים אחרים במלחמה - שם נקבע אופי החברה שלנו. אם אנחנו מעדיפים עוד הישג על חשבונם, הרי בחרנו ביודעין להקריבם למעננו. בחרנו בפרקטיקה שהיתה אמורה להיעלם מהעולם באלף השנים האחרונות.

אסור לנו להתרגל לעובדה שהם שם. אם כל הישג צבאי ממונף להשבתם, או אינו פוגע ביודעין בסיכוי להחזרתם, אין על מה להלין. אבל אם הוא נעשה בידיעה כי המחיר הוא חבלה, עיכוב או חיסול הסיכוי להחזירם, הרי הדבר דומה לכך שעבור כל הישג כזה הלכנו בעצמנו, לקחנו עשרות אנשים תמימים והנחנו אותם בכוונה בידי חמאס, מופקרים לגורלם.

אסור להיות חברה פרימיטיבית

ישראל לא צריכה, לא רוצה, ואסור לה להיות חברה פרימיטיבית הבוחרת בקורבנות אדם למען מטרות צבאיות. אסור להתפשר על גורל החטופים לטובת ההישגים, ולא להשתמש בהם בציניות כדי להמשיך להצדיק את המלחמה.

אני רוצה להמשיך להאמין כי גישה זו לא תפסה אחיזה בחברה הישראלית ולא בצמרת, למרות הקולות שאנחנו שומעים. אני חייב להאמין שכל החלטה לטובת הישגים כאלה ואחרים מתקבלת תוך ידיעה שאין זה על חשבון החטופים - שהמחיר אינו הקרבתם. אני עדיין מאמין בכך, למרות הזמן שחולף והעובדה שהצטברות ההישגים המרשימה אינה כוללת את חזרת כל החטופים הביתה. אני מאמין בצבא וממשיך לבטוח בהנהגה, אבל קיים גם מבחן התוצאה.

בסוף הקיץ יגיעו החגים, תחל שנה חדשה, וכהרף עין כבר תמלא שנה לתחילת המלחמה. אם נציין את השנה הזו כשכל החטופים איתנו בביתם ובארצם, נדע שהבחירות שנעשו היו ראויות לחברה הישראלית. אך אם לא, אם הם ימשיכו להימק תחת האדמה כאשר חלקם, בהערכה סבירה ביותר, יאבדו עד אז את חייהם, נדע - הקרבנו אותם.

הכותב הוא אחיה של ירדן רומן־גת, שחזרה משבי חמאס ביום ה־54 למלחמה