מי ישמור על המילואימניקים? את אלה שתורמים לביטחוננו - יש להרים על נס

כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי הייתי מהילדים הנחמדים והממושמעים. אלה שלא מצטיינים אבל גם לא מפריעים, ולמורה די נוח להשלים עם קיומם ולהתעסק בעיקר עם הקצוות. זה הציק לי אז, וזה מציק לי גם היום.

ברגעים אלו אני יושב אי־שם בצפון. לא אוכל לפרט היכן, מטעמי ביטחון מידע והנחיות חשובות שנועדו לשמור עלינו. אני לובש מדי זית, וכמוני עוד מאות חיילים בגדוד שלי ששומרים על ביטחונה של מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו, ללא מירכאות.

מרוץ מוזר וחריג

זה יכול להישמע מובן מאליו למי שקוראים עם כוס קפה ביד ומדפדפים לעמוד הבא, אבל מי שירצו להעמיק לרגע יבינו מהי המשמעות של דבריי.

חודש אוגוסט, בת הזוג שלי נמצאת בבית עם כל הילדים ש"אוכלים לה את הראש", בלשון העם. המעסיק שלי מתוסכל מההיעדרות הממושכת של עובדו - שבדרך כלל מסור מאוד לתפקידו, אבל בשנה האחרונה הוא מסור בעיקר למפקד הפלוגה ולחבריו לצוות.

הסטודנט שלידי הפסיד את מועד א', ועכשיו, בין משמרת למשמרת, הוא מנסה להתרכז בחומרים למבחן של סוף שנה ב', כדי שלפחות את המועד הזה הוא יצלח באופן סביר. אלו הם חיי המילואימניקים - וממש לא מדובר רק בגדוד שלי.

עשרות חטיבות מילואים של צה"ל, בוגרי גולני, גבעתי, נח"ל וכפיר, הנדסה, שריון, תותחנים, צנחנים ועוד רבים אחרים נמצאים כבר כמעט שנה במרוץ מוזר וחריג, קצב של אינטרוול באורך של מרתון, עם דופק מהיר כאילו הוזנקנו אתמול לריצה מהירה, אבל ללא נקודת סיום מוגדרת וברורה. במילה אחת קוראים לזה: מלחמה.

ומהי המשמעות של מלחמה? הרי טילים נורו מעזה על שדרות במשך שנים, וקטיושות נפלו על קריית שמונה עוד כשהייתי ילד. במלחמה הכל מגויס לניצחון, הכל. המשק והכלכלה, האקדמיה והחברה, כולם משועבדים לכך. זו הדרך היחידה שלהם לשרוד אותה ולייצר המשכיות למדינה.

הערובה היחידה של מדינה קטנה כל כך כמו שלנו לנצח במלחמה היא אנשי המילואים. אין דרך אחרת ואין בלתם כדי להדוף את האויב, ובעזרת השם להביס אותו בכל הגזרות הרותחות.

עזה ואיו"ש, לבנון ואיראן - כולן ממוקדות מטרה להשמיד את המפעל הציוני. הילד ההולנדי עם האצבע בסכר הוא בכלל מילואימניק לא צעיר, עם קרחת וקצת כרס, אבל עם מוטיבציה בשמיים לעשות הכל ולהגן על המולדת, והוא עושה את זה בנאמנות כבר שנה פחות חודשיים.

אני חוזר לתלמיד הרגיל בכיתה. אלה המילואימניק והמילואימניקית, אלה בת הזוג ובן הזוג, הם הילדים הממושמעים שמשרתים את אזרחי ישראל, ומדינת ישראל צריכה לחבק אותם.

המסר של ישראל צריך להיות: כזה ראה וקדש. את אלו שתורמים כל מה שיש להם עבור ביטחוננו וחיינו כאן יש להרים על נס. בהם נשקיע ומהם ניקח דוגמה. כך נצליח גם לשמר את האוצר הזה של מערך המילואים, וגם ליצור תמריץ ועידוד לכל השאר להצטרף לדחיפת העגלה הזו בעלייה, עד שנגיע אל היעד.

הכותב הוא קצין בגדוד 71 של חטיבת הצנחנים