בנה של מיה גורן שגופתה חטופה בעזה: אמא, את ראויה וחייבת להיקבר כאן

אמא אהובה שלי, תשעה חודשים שאת לא איתנו. תשעה חודשים שבהם אני מנסה לתאר שוב ושוב את האנשים המדהימים שאת ואבא הייתם, על הנתינה שהיתה טמונה כל כך עמוק בשניכם, על הקהילתיות, האכפתיות, הדאגה, התבונה וכל מה שהיה בשניכם.

חצי שנה שאני שומע עליכם עוד ועוד ועוד, למדתי שהשם שלך היה כל כך גדול ומוכר אבל הצניעות המופלאה שלך מעולם לא נתנה לך להבליט זאת. לא הופתענו לדעת כמה העריכו אותך, כמה הדהמת את הורי הקיבוץ באכפתיות שלך כלפי ילדיהם וילדותיהם.

הפתעת את העולם בכך שנחטפת מבית התינוקות בשבת, ועוד ביום חג. נדמה לי שרק אנחנו וחברתך לעבודה ידענו שאת שם כמעט כל שבוע, כשהמצפון שלך לא מאפשר לך לנוח ומעולם לא היית מסוגלת להפסיק להעניק מעצמך ופשוט לתת.

אבל בשבילי היית בראש ובראשונה אמא - אמא מיה. מבחינתי היית האחת שגידלה אותנו, שחינכה אותנו יחד עם אבא למשפחתיות, לאהבה אינסופית ולנתינה. שניכם הייתם לנו מודל מדהים לזוגיות - לא נפרדתם לרגע עד לאותה שבת שבה נרצחתם כל אחד בנפרד.

הכלת אותנו גם כשלא היה פשוט, התעקשת על כך שכל קושי הוא רק אתגר והאמנת ביכולת שלנו לעבור גם אותו. היית אמא שאף פעם לא נחה, שמתעוררת מוקדם ככה סתם. השתגענו מזה שהיית מנקה את הבית כל יום, מכך שהיית חוזרת מהגן מאוחר או הולכת לשם בשבתות, מכך שאת לא אוכלת מספיק וחולקת את המנות שלך עם כולם.

אני מתגעגע לסיבובים שלנו עם סקאר, לטיולים שלנו בקיבוץ ומחוצה לו. מתגעגע לנסיעות לבאר שבע. חסרים לי השייקים של אחר הצהריים, שאף פעם לא היית שותה אם לא היה מישהו שישתה איתך, מתגעגע לשוקו עם מקופלת ושוקולד קטן ליד, וחסר לי כל כך לשבת איתך ועם אבא ואחד האחים לאיזה סרט אקראי בסלון.

אין יום שאני לא פוגש את האדם המדהים שהיית, אבל גם אין יום שאני לא חושב על כך שגם היית פשוט אמא. אמא שכותבת כל שבוע גם כשאני קצת עסוק ושוכח. ש"חופרת" ו"מנדנדת" ומתעקשת שנספר לך איך אנחנו באמת. אמא פולנייה שלא מפסיקה לדאוג, אבל גם חמה, מחבקת ואוהבת.

את ואבא ידעתם לדרוש מאיתנו, ובזכותכם הגענו לגבהים ולהישגים מטורפים. היית הראשונה שכותבת מזל טוב עם ברכה מושקעת בקבוצה של המשפחה המורחבת. תמיד דאגת מה יהיה איתנו כשאת ואבא לא תהיו, ואין לי ספק שהיית גאה לראות את המשפחה שלנו עכשיו חזקה מתמיד.

אין לי מספיק מילים שבהן אוכל לתאר את מי שהיית, אבל אוכל לסכם במשפט אחד: את ראויה וחייבת להיקבר ליד אהובך, לצידו של אבא. אם היית איתנו, היית נאבקת למען השבתם, היית יודעת שבלי החטופות והחטופים לא יהיה שיקום ולא תהיה תקומה. אם היית יכולה לדבר, היית מתעקשת להילחם על החיים, אבל אנחנו פה בשביל כולם, אלו המיועדים לשיקום ואלו שלקבורה. לא נוכל להחלים כמשפחה, כקהילה וכחברה בלעדיכם. את חייבת לשוב אלינו ולהיקבר בקיבוץ ניר עוז, שכה אהבת, ובטח שלא להישכח אי־שם בחולות עזה.

יהי זכרך וזכרו של אבא ברוכים לעד. אוהב, גל.