נשאר לנו רק לזעוק: בואו לצעוק איתי ברחובות, רק כך נביא לשינוי

תשעה חודשים של שיברון ומשבר. תשעה חודשים שמדינה שלמה נמצאת תחת מתקפה: טילים בדרום, טילים בצפון, מפונים ללא עתיד נראה לעין, פיגועים, משבר כלכלי, חיילים נופלים, עסקים קורסים ועוד מיני רעות ומחלות.

מעם חפץ חיים, ערך הרעות, ערבות הדדית, לא משאירים חיילים מאחור ועוד, הפכנו בן־יום למדינה שבה הדברים פטור מגיוס, ובעיקר שימור הסטטוס של מלחמה ללא כיוון, אסטרטגיה או מטרה ניתנת להשגה. מלחמה רק לשם מלחמה.

המטרה האמיתית? להישאר בכיסא רה"מ. המחיר? למי אכפת. חיי חטופים? שימשיכו להינמק במנהרות ושהמשפחות ישירו בכיכר. העיקר שהבריכה בקיסריה תהיה מוכנה, כי כבר ממש חם. ובלילה מאוחר, כשאני לא מצליחה להירדם, עולים תחושות האשמה, הפחדים והייאוש.

סליחה שטעינו

סליחה יאיר ואיתן, גיסים אהובים שלי. נשבעת לכם שאנחנו עושים הכל, אבל הממשלה פשוט לא רוצה. סליחה שחשבתם שהמדינה תגן עליכם, סליחה שאנחנו לא מצליחים עדיין. סליחה.

הכי קשה? הגעגועים לצחוק שלכם, המבט המיואש ומפוחד של עמוס בן זוגי (אח שלהם), הכעס על המצב, הפחד מהעתיד, אבל בעיקר ההתנפצות והשבר של הרעיון הציוני. זה שכל כך האמנתם בו ושבשבילו עזבתם את ארגנטינה ובאתם לבנות בית בישראל, בנגב המערבי.

ואיך אני מסבירה לילדים שלי שהדודים האהובים שלהם נמצאים כבר תשעה חודשים במנהרה בלי אוכל, בלי אור יום ובלי חיבוק, וכל זה כי ההישרדות הפוליטית של הממשלה חשובה מהישרדותם של 120 גברים ונשים? אני מנסה להיאחז בתקווה, הרי היא בת שנות 2000 - אבל זה קשה.

אני רוצה לבקש מאזרחי ומאזרחיות ישראל עזרה. בואו, צאו לרחוב איתנו. תחבקו ותתמכו בנו. אני רוצה להאמין שאם נצא כולנו אז אולי משהו יקרה. הרי היום זה יאיר ואיתן, ומחר זו יכולה להיות המשפחה שלכם.

תעזרו לי לתקן את המדינה שלי ולהחזיר את האמון והערכים לשיח ולחיים שלנו. תעזרו לי להחזיר את כל 120 החטופים החיים לשיקום ואת החללים לקבורה, כדי שנוכל סופסוף להתחיל להשתקם כחברה ולבנות את העתיד שלנו פה יחד.

בואו לרחוב לצעוק איתי, כי רק שם יש סיכוי לשינוי.

דליה קושניר הורן היא גיסתם של האחים יאיר (45) ואיתן (37) הורן שנחטפו מקיבוץ ניר עוז ונמצאים בעזה