אחרי שבעה חודשים של המתנה - תחזיקו את הביחד עוד קצת

שבעה חודשים של מלחמה על החזרת החטופים והחטופות שלנו נותנת את אותותיה. אבל לא באופן שאותו ניתן היה לצפות מראש. כל שלב בתהליך המטורף הזה מנכיח את עצמו באופן מפתיע ודורש התארגנות נפשית, והפנמה.

ברור שמה שהיה כבר לא יהיה! הדחף הראשוני לאחר האסון היה לנסות לחבר מחדש את שנישבר, תהליך של איחוי, הדבקה של השברים לכדי ניסיון חזרה לאחור. משפחתנו איבדה חמישה מבניה ובנותיה, כולם חברי קיבוץ בארי. יוסי גיסי המוכשר והעניו, שהיה עבורי משענת ומקור השראה, נרצח לאחר כ-100 ימים בשבי החמאס, אלי גיסי וחברי הטוב עדיין חטוף בעזה כבר 210 יום, ליאן אשתו דמות צבעונית שהוסיפה גוונים של הומור, דרמה, וחספוס, שכל-כך חסרים כעת, נרצחה בבוקר 7 באוקטובר, יחד עם שתי בנותיה, נויה האהובה, נערה שובת לב בת 16 עם חלומות גדולים, ויהל נערה בת 13 שאת הצחוק השובב שלה אפשר עדיין לשמוע. שתיהן, רק חיכו לפרוץ אל העולם.

החלקים החסרים במשפחה מהווים חוליה חיונית, שבלעדיהן לא ניתן לשחזר את המבנה היציב, שהיה עד לא מכבר החיים שלי ושל בני משפחתי. אבל יתרה מכך, נדמה שגם אם כוח-על היה יכול להחזיר אותי בזמן באורח פלא, לצעוד לאחור על עקבותי, לא אמצא שם את עצמי. קשה לחזור לתמימות, לאמונה בטוב, ליכולת להגשים את החלומות, להיות לבד מבלי להרגיש חשוף, להיות אבא, בן זוג, חבר, אדריכל נוף בונה הארץ.

בעת משבר הנטייה שלנו הינה להתקרב, להתחבר, להתגבש לכדי גביש אנושי צפוף. הגרעין המשפחתי המוכר מתחבר על כל ענפי המשפחה הקרובה והמורחבת, החברים, השכנים, הקהילה. אבל התנועה החיונית בעת צרה של התכווצות והתלכדות, עם הזמן מתחלפת בתגובה נגדית המתחלקת לשניים: התרחבות - לאחר שבעה חודשים הפכנו משפחות החטופים לשגרירים בעל כורחנו, פגישות עם מנהיגים בחדרי אירוח דיפלומטיים, ראיונות בתקשורת בארץ ובעולם, משלחות ומסעות לכל גורם בעל השפעה שיכול לסייע להחזרת החטופים, דיונים אסטרטגיים והשפעה על דעת קהל. כל אלה השפיעו גם עלינו, על מבנה האישיות שלנו, התרחבנו באופן המקשה מאוד על כולנו לחזור אל המידות הקודמות שלנו, אל השגרה שהייתה טרם 7 באוקטובר.

תגובה שניה היא ההיפרדות, תגובה בלתי נמנעת לאחר חודשים רבים של שיח על אחדות וניסיון לשמור על המחלוקות מתחת לשטיח. בסוף היום אנחנו לבד, חשופים לחולשה של היחיד לשאת את עול ההשלכות המרות של המציאות החדשה ללא אופק זמן נראה לעין. זה בלתי נמנע. לא השכנים, הקהילה, המתנדבים, התקשורת, ההמון המגיע לעצרת, חברי הכנסת, השרים, חברי הקבינט, וכן. גם המשפחה המורחבת לא יכולה לשנות את זה שבערב שבת אתה לבד. ליאן לא תתקשר להגיד שהיא באה עם אלי והבנות עם סיר דגים, ויוסי לא יקפוץ סתם להגיד שלום בדרך חזרה מת״א לקיבוץ בארי.

ימים קריטיים עבור המשפחות והעם

מבט על התמונה הגדולה בחברה הישראלית כולה חושף תהליך טבעי דומה של התלכדות בעת צרה והיפרדות מחדש. תמיד ידענו שקיים בנו היכולת להתאחד למטרה משותפת, ובאופן מיוחד בעתות של סכנה ואיום חיצוני בהשמדה. אבל מעולם תנועת ההתלכדות פנימה לא נבחנה מנקודת המחלוקת וההיפרדות של מגזרים בחברה. הקצנת הדעות הביאה אותנו רחוק מאוד זה מזה. לרגע נדמה היה שאיבדנו את התכונה החשובה ששומרת עלינו מזה דורות. רק נס יביא אותנו שוב להיות יחד! או אסון אדיר בעוצמתו.

שוב הקפיץ הישראלי הוכח כבעל יכולת חסרת תקדים להתכווץ, להתלכד מחדש. כמה יפה ומעורר השראה היה לראות אותנו בימים הראשונים של המלחמה: הגאווה בערבות ההדדית, בחברה האזרחית, ובעמידה האיתנה למען נפגעי מתקפת הטרור, החטופים, החיילים, המפונים, אנשי ונשות המילואים, משפחות החללים. מעולם לא השתמשתי במילה ״עם״ בתדירות כזאת, ללא ציניות וללא מחשבה על קבוצות בעלות ערכים ודעות מנוגדות. פשוט עם.

תחושת שייכות אמתית, חמימות כזאת, שבניגוד לתקופת הקורונה, שדרשה מאתנו מרחק. אני מוצא את עצמי מחבק את השכנה ממול ותומכים זרים מכל העולם שבאים לכיכר החטופים, לכולנו גורל משותף. ימים אלה הם ימים קריטיים עבור המשפחות והעם כולו. ימים של תקוה לעסקה שתחזיר את החטופים החיים לשיקום בביתם והנרצחים למנוחת עולם.

ההמתנה מורטת עצבים, והנטייה שלנו לבחון את המציאות במונחים בינאריים: עסקה או רפיח, סיום המלחמה או חיי החטופים. לכולם אני אומר, עכשיו זה לא הזמן עדיין להיפרדות! עדיין לא. תחזיקו עוד קצת. תנו גם לשבים שיחזרו במהרה לראות כמה יפה העם הזה, וכמה מאוחדים היינו להשבתם. תחזיקו עוד קצת!

הכותב הוא גיסם של החטוף אלי שרעבי ויוסי שרעבי ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי חמאס.

הביא לדפוס נועם (דביר) דבול