"אחדות אמיתית היא הערך היחיד שחשוב": המפגש בין האב השכול לפעיל "אחים לנשק"

חזרת "אחים לנשק" למחאות נגד הממשלה, אחרי חודשים שבהם הקדישו אנשי התנועה את זמנם להפעלת חמ"ל אזרחי שסייע במגוון תחומים, עוררה גל של מבקרים. אחד מהם, חגי לובר, אביו של יהונתן ז"ל שנפל לפני שלושה חודשים וחצי בחאן יונס, כתב בפייסבוק: "אף אחד לא ישרוף את המדינה שלי. נמאס לנו מהאיומים של קיצוניים. כן, גם אם לקיצוניים האלה יש קרובי משפחה בעזה".

את אייל נווה, ממובילי "אחים לנשק", פגש לובר לראשונה כשזה הגיע לנחמו על מות בנו. כעת הם נפגשו שוב - לשיחת חג ואמוציות. "חגי היה הראשון שנתן לי תקווה", מספר נווה. "שמעתי אותו בהלוויה של יהונתן, והבנתי שאנחנו חייבים להיפגש. אני וחבריי נסענו לנחם אותו בבית אל. חששנו שיזרקו אותנו, שנפגע בו מעצם הגעתנו, אבל ניסינו לשבור חומות.

"בשנייה שנכנסנו לחדר, חגי הושיב אותנו לידו ואמר: 'אני יודע שכל מה שעשיתם היה מאהבת המדינה. אני רוצה לשמוע אתכם'. הוא פתח לי את הלב. הייתי עם דמעות בעיניים. "כאשר מישהו מהנוכחים קרא לעברנו קריאות גנאי, הוא קם ואמר: 'אלה אחים שלי. אתה בבית שלי ואתה תכבד אותם'.

"גיליתי אדם עם לב ענק. הוא רואה בי אח אמיתי והוא יקר לי. בעמוד השדרה אנחנו אותו בן אדם, גם אם מחזיקים בתפיסות עולם אחרות. עם חגי אני יכול לבנות חברת מופת".

"אני לא רוצה להיות איש ציבור", אומר לובר, "אבל יש לי השפעה מתוקף היותי אב שכול. הלוואי שהייתי יכול לשבת בצד ולבכות. אני מרגיש בעת חירום. אין לי זמן להתאבל. אין לי כוח לדבר, אבל אין לי רשות לשתוק.

"כל השבעה הרגשתי כאבים איומים - אבל כש'אחים לנשק' הגיעו אלינו לבית, יכולתי לומר להם מה שרציתי מזמן: אומרים עליהם הרבה שטויות, למשל, שמדובר באינטרסים להרע לעם ישראל. אבל אני בטוח שהאינטרס שלהם נובע מרצון לעזור לעם ישראל, גם אם אני לא ישן בלילה ממה שהם עושים.

"אחרי השבעה הלכתי לבקר אותם בחזרה", הוא ממשיך, "התחילו לדבר לידי על נתניהו, ושכל מה שהוא עושה זה מתוך תאוות שלטון. אדם עם חולצת 'אחים לנשק' צעק לעברי: 'ביבי שלח את הבן שלך למות כדי להיות בשלטון'. עצרתי אותם ואמרתי: זה לא שיח. נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר פועלים לטובת המדינה לפי מיטב הבנתם. כולם במשחק הזה עושים לטובת עם ישראל לפי מיטב שיפוטם".

"אין לכם בעלות על צדק"

כוונות טובות זה חשוב, אך התוצאות מדברות בעד עצמן והמצב במדינה רק מחמיר. מה צריך לעשות?

נווה: "אני באמת מקווה שחגי ייכנס לפוליטיקה, כי הוא בר שיח.

"אנחנו ניסינו לייצר הסכמות רחבות ככל האפשר, נפגשנו עם רבנים וח"כים. ביקשנו שיקבעו מועד לבחירות בהסכמה, אבל נתקלנו בקירות אטומים. אי אפשר להתחיל ריפוי ושיקום בלי בחירות. הממשלה לא רוצה לגייס חרדים, אז מעמיסים על המילואים. הצבא מדשדש כי אין ניהול אמיתי של המדינה. אין טיפול באנשי הצפון, בהלומי הקרב או בכלכלה, הביטחון האישי בשפל. מה נשאר לנו? רק לצאת לרחובות".

לובר: "אני חולק על דעתך, ועומד על זכותך לצאת להפגין. אך השאלה הקריטית היא: כשאתה אומר 'לצאת לרחובות', מה גבולותיך? אתה תומך בסירובי פקודה? בצרחות על ח"כים? בפרובוקציה במאה שערים? האם אתה מפגין לפי החוק?"

נווה: "ההפגנות שלנו במסגרת החוק. אני מתנגד לאלימות של שוטר ומפגין, אבל ההפגנות צריכות להיות נחושות. אלך למאה שערים כי אהיה בכל מקום בארץ. פעם ראשונה שרו 'התקווה' במאה שערים. אמרנו לבחורי ישיבות שאנחנו זקוקים להם מתחת לאלונקה".

לובר: "לי יש ארבעה ילדים בעזה. גם אני מסכים שצריך לגייס את כולם. הבן שלי, יהונתן, היה לא פחות בחור ישיבה מכל אחד אחר. אבל ב־6 באוקטובר נפלנו על מריבות, על סגנון. אין מחלוקת על עצם קיום הפגנות, אלא על האופן שבו קידמתם את הדברים: שאם אתם חושבים משהו מסוים - מותר לכם להפר את החוק.

"לפני 7 באוקטובר פרסמתם מודעה שקראה להפסקת התנדבות, 'לא נשרת בדיקטטורה. על החתום: מחאת המילואימניקים'. המודעה הזו היתה עבורי כמו דפיקה נוספת בדלת. עד כדי כך. לו יכולתי לקרוע אותה בפומבי ולבכות, הייתי עושה זאת".

מה כן אפשר לעשות?

לובר: "לזכור שיש לנו מכנה משותף: עם אחד. היסטוריה אחת. תנ"ך אחד.

"שנית, לדעת לנהל שיח. לא בקללות. לא לקרוא לסרבנות. לא לחסום כבישים. חסימת כביש זה לקחת חף מפשע בן ערובה, וזה מעשה אלים. גדלנו על רלטיביזם, ושאין אמת מוחלטת לאף אחד. האמת היא יחסית. והנה, מחנה אחד מחליט שכל האמת אצלו וכל הצדק אצלו, ובשמו הוא מרשה לעצמו לעשות דברים מנוגדים לחוק. אין לכם בעלות על צדק.

"הלוואי שהיינו נפגשים לפני"

"לכן בהפגנות שלכם אתם נותנים הכשר לפלג הירושלמי להשתולל ולשרוף את המדינה. אתה נותן הכשר ל'תג מחיר' לשרוף את חווארה.

"אייל, אני דורש שתנסח מסמך 'עשה ואל תעשה בהפגנות'. אין לחסום כבישים. אין להסתער על בית נתניהו. קולך לא נשמע בהתנגדות לאלימות כמו שהוא נשמע בהתנגדות לנתניהו".

נווה: "צריך להעמיד דברים על דיוקם. יש לי מקצוע ועבודה וחיים, ששמתי בצד. יצאתי למסע הזה אחרי שרצו לגרור אותנו לתהום, והצלנו את המדינה ברגע האחרון.

"אם הרפורמה היתה עוברת, לא היינו נלחמים כעת יד ביד עם ארה"ב, ולא היינו מצליחים לעמוד בהאג. אני עדיין עושה מילואים. אחי במילואים. אחיין שלי חזר מחו"ל כדי להתגייס. כשאמרתי שאפסיק להתנדב לצבא, לקחתי מעצמי את הדבר שאני הכי אוהב: לתרום למדינה - כדי לעצור את המדינה מהידרדרות לתהום.

"הלוואי שהייתי פוגש אותך לפני, חגי. אין ספק שהציבור שלך טוב, אבל משהו קרה לכולנו. הסכמנו לעצום עיניים מול עוולות".

לובר מאבד את שלוותו ומשיב: "'אני הצלתי אתכם?' ממתי יש למישהו זכות להגיד בהתנשאות 'הצלתי אתכם'? אני חושב שהרפורמה היתה דלה והיה צריך לעשות יותר. אנסתם אותי לוותר על הרפורמה. עזבתי את התואר באוניברסיטת בר־אילן, כי היא הושבתה כדי שאנשים יוכלו למחות נגד הרפורמה.

"בדמוקרטיה ממשלה נבחרת יכולה לעשות מה שבראש שלה. לא היה איש שמאל אחד שאמר על ההתנתקות 'לא באופן הזה'. אם תמשיכו ככה, לא תוכלו להתנגד לשריפת חווארה. גם יגאל עמיר ואלטלנה חשבו שזה פיקוח נפש. אין לכם בעלות על פיקוח נפש. בשורה התחתונה, ניצחתם - כי אין רפורמה".

נווה: "לא ניצחנו. העם נקרע. על החולצה שלי כתוב 'הרפורמה המשפטית קורעת את העם'. אני רוצה לדבר על העתיד". לובר: "באופן שאתה מתנהל עכשיו, אין לנו עתיד".

במבט לאחור, מה הייתם עושים אחרת?

נווה: "אני כבר עושה אחרת. אני מדבר עם חגי, ורוצה לבנות איתו את העתיד. הוא פרטנר. חצי שנה שתקנו ועזרנו לצה"ל לנצח. כל מי שרצה עזרה, קיבל. יש הפקרות שמולה לא נשתוק יותר. ידי מונפת לשלום. הניצחון שלנו יהיה כשנתחיל לחפש את המשותף".

לובר: "לפני 7 באוקטובר עשיתי את כל הטעויות שאייל עשה. דיברתי בסגנון לא מכבד, לא מחיתי מול אמירות קשות לאחיי עצמי ובשרי. הטעות הגדולה ביותר היתה כשראיתי את האחדות כעוד ערך. היום אני מבין שאחדות אמיתית היא הערך היחיד שחשוב".

השיחה הסוערת  נגמרת במילות אהבה וחיבה הדדיות ובהסכמה להיפגש שוב כדי לשרטט את עתיד מדינת היהודים.