600 חיילים נהרגו מתחילת המלחמה: כל נופל הוא עולם - אבל אל תספרו אותם

עד כה נפלו במלחמה הנוראה הזו 600 חיילים גיבורים. 600 חיילים שאצילות הנפש שלהם, אומץ הלב שלהם, ההקרבה שלהם - בלתי נתפסים. 600 חללים בנשמה שלנו. הנשמה מחוררת מכאב, ועדיין - היא החומר הכי חזק בטבע.

סבא שלי, ישראל אלדד ז"ל, שם לב שבתנ"ך נמנים הנופלים רק במלחמות שבהן עם ישראל מנוצח, ומספרם לא מוזכר כשאנחנו מנצחים.

התופעה הזו נמשכת עד היום: מי זוכר כמה חללים היו לנו במלחמת ששת הימים? צריך לעשות גוגל בשביל להיזכר. לעומת זאת, כולנו כואבים עד היום את 2,689 הנופלים שלנו במלחמת יום כיפור. האם מספר חללי מלחמת חרבות ברזל ייזכר כמו זה של יום כיפור, או ישכח כמו זה של ששת הימים? האם ייזכר לעד, כמו 1,400 האבידות שלנו בשבת השחורה כשהיינו קורבן, עוד לפני שהגלגל התהפך?

אז אל תספרו לי אותם. כל אחד מהם הוא עולם, הוא הכל עבור אהוביו ואוהביו, הוא מעגלים־מעגלים של השראה וכאב. אבל אל תספרו אותם, משתי סיבות: אם תספרו - אנחנו נשקע והכאב יטביע אותנו. האובדן יהיה בלתי נסבל.

הסיבה השנייה היא שאנחנו מנצחים, ואנחנו ננצח באופן כל כך מוחלט - לא ניצחון צבאי וכישלון מדיני כמו במלחמת יום כיפור, כזה שאויבינו חוגגים כניצחון שלהם, אלא ניצחון גורף, אבסולוטי, שאיש לא יפקפק בו. ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך. כמו בסרטים.

בניצחון זה נזכור ונתגעגע לאהובים שלנו. אלה שהקריבו את עצמם בשבילנו, בשביל העם הזה והקיום שלו בארץ הזאת, כי אין לו קיום אחר. נודה להם בלי מילים, כי אין מילים, אבל נראה אותם אחד־אחד, עולם־עולם. לא כסך כל האבידות שנפלו לשווא. כי למוות שלהם יש משמעות כבירה, היסטורית, שתיכתב ותיזכר לנצח, כי אנחנו מנצחים.

ומה התפקיד שלנו בינתיים? תפקידנו כפול: לתמוך בגיבורים שלנו, וללמוד מהנופלים גבורה ואצילות נפש.

איחדה את שני התפקידים האלה באומץ בלתי נתפס הדס לוינשטרן, אלמנתו של אלישע הגיבור, כשקראה לאלו שבאו להלוויית אהובה: "חברים, אתם באתם להלוויה של גיבור ישראל. תרימו את הראש. אנחנו לא בגלות - אנחנו נלחמים ואנחנו מנצחים".