הליכתו של צבי זמיר היא סיומה של תקופה מבחינת המוסד. צבי הוא האלוף האחרון של צה"ל, מדור הפלמ"ח ומייסדי המדינה, שהיה גם ראש מוסד שעד לאחרונה היה חי בינינו. כל השאר - מאיר עמית, יצחק חופי ואחרים - הלכו לעולמם בשנים האחרונות.
הטקס הממלכתי לציון 50 שנה לטבח הספורטאים במינכן // מרכז ההסברה - המטה לטקסים ואירועים ממלכתיים
בתוך האנשים האלה, צבי בלט בכך שלא היה לו רקע מודיעיני - הוא היה לוחם, מפקד בכיר ואדם משמעותי - אבל המוסד פועל אחרת במבצעים חשאיים ובפעולות מעבר לגבולות המדינה, שהן שונות לחלוטין מהדרך בה צה"ל מבצע משימה. צבי הסתגל מהר מאד לסוג הפעילות הזה, והבין גם את הסכנות שיש בה מבחינה מדינית במקרים של טעויות - כמו בפרשת לילהאמר הידועה, שבה המוסד חיסל בטעות אדם שלא היה טרוריסט.
קידם אנשי מוסד לצמרת הארגון
בפרשה הזו, כמו בעוד מקרים קטנים שבהם המוסד כשל, שהרי לא תמיד יש הצלחות - צבי זמיר גיבה לגמרי את אנשיו ועמד מאחוריהם, וגם ידע איך למזער את הנזקים ולהמשיך הלאה עם פגיעה מזערית. תמיכה זו שלו באנשי המוסד באה גם לידי ביטוי בכך שהוא שאף שראשי המוסד יגיעו מתוך הארגון. הוא שם דגש רב מאד על הדרכה ועל יצירת תהליך אשר במסגרתו אנשי המוסד יקודמו בתוך הארגון, ושלא יימשיך להתקיים המצב בו ממלאי תפקידים רבים יגיעו מחוץ לארגון, ממקומות אחרים בממסד הביטחוני של ישראל.
זמיר גם הפך את הארגון מכזה שתפקידו רק איסוף מודיעין, לארגון שגם ממש מבצע מעשי לחימה נגד הטרור. את התהליך הזה הוא החל אחרי רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן.
זמיר נשלח לשם כנציג ישראל בכדי לסייע לגרמנים לנהל את המבצע לחילוץ בני הערובה. הוא חזר משם עם הבנה רבה על הקשר שצריך להקים עם ארגונים זרים ובעיקר עם ראשי הארגונים, והוא הקדיש לכך תשומת לב רבה - תוך שהחליט שהמוסד - דרך אגף "תבל", שאני הייתי אז סגן ראש האגף - יחסל את ראשי הטרור. זו הייתה מבחינת המוסד תקופה סוערת, מיוחדת, ששינתה את הפרדיגמה השלטת שהמוסד הוא רק ארגון לאיסוף מודיעין.
כדי להסביר עוד יותר לעומק את פעילותו צריך לעמוד על מידת היותו גמיש, ועד כמה הוא לקח חלק בפעילות המבצעית של המוסד, ולא רק שלח אנשים והתנשא מעליהם. ב-1968, כשהיה עדיין נספח צבאי בלונדון, נסעתי אליו והצעתי לו שהמוסד ייצור קשר עם הלוחמים של דרום אוגנדה שפעלו לשחרור ארצם. הוא שלל את הרעיון - אבל כשחזר ארצה שינה את דעתו במהלך שיחה עם אנשי "תבל". ולא רק ששינה את דעתו - אלא אף טס איתי במטוס קל לאוגנדה בכדי להיפגש עם הלוחמים האלה. זו היתה ממש הרפתקה, כי לא היו אז מכשירים מתוחכמים של טיסה והטייס סמך בעיקר על עצמו.
הקפיד על נוכחות אישית בשטח
טסנו במטוס הקל לאוגנדה בלי שום סיוע נוסף, נחתנו בשדה תעופה מאולתר שהכין צוות ששלחנו קודם, והוא נפגש עם מפקד המורדים עצמם. יש מעט מאד ראשי מוסד שיצאו כך לשטח ולקחו כזה סיכון מבצעי אישי.
ביטוי נוסף להבנה שלו שראש המוסד צריך בעצמו להיות נוכח בשטח היה במקרה של הסוכן המצרי הבכיר אשראף מרואן. זמיר הבין אז את החשיבות שיש לקשר האישי עם המקור שהציע את עצמו מרצונו. לכן הוא בחר את המפעיל של אשרף מרואן וגם היה מגיע בחלק מהמפגשים בעצמו כדי להיפגש עם האיש. כלומר הוא גם כראש המוסד היה בשטח ולקח חלק פעיל, יחד עם הסוכנים, בפעילות הארגון.
הממד האנושי הזה גם התבטא אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשעתו, התימנים לכדו איש מוסד, העבירו אותו למצרים והוא ישב בכלא המצרי. זמיר עמד על כך שהאיש ישוחרר גם כן בחילופי השבויים של אחרי המלחמה, והוא לא הרפה מכך למרות ההתנגדות המצרית ואכן הביא לשחרורו.
כאן גם יש להתייחס למלחמת יום הכיפורים ולהגיד שצבי סמך לחלוטין על אשרף מרואן וידע שהוא לא סוכן כפול - והעמדה הזו נבדקה כמה וכמה פעמים והוכחה כנכונה. על עצם העובדה שלא הקשיבו להתרעה שלו אז ומה הוא הרגיש ביחס לכך, הוא לא דיבר - איתי לפחות - אף פעם.
עם זאת גולדה מאיר מאד העריכה וסמכה עליו. בשנות ה-70' הייתי נספח המוסד בארה"ב וגולדה היתה מגיעה לארה"ב כשלוש-ארבע פעמים בשנה ותמיד דיברה איתי בביקורים האלה ושמעתי ממנה רק דברים טובים עליו.
בסיכום צריך לומר שצבי היה אחד מאדריכלי הבנייה העצמאית של המוסד, מי שהתווה חלק חשוב מדרכו, מפקד שלא התנשא על פקודיו אלא עבד איתם בשטח יד ביד. יהי זכרו ברוך.
הביא לפרסום: אסף גולן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו