מלחמה על השפיות: הסדקים בין סלעי הנפש האיתנים

באחד מראיונות העבר שערכתי עם לוחמי היחידות המיוחדות בצה"ל, גילה לי אחד מהם כי לצד קור הרוח, הדבקות במשימה והאופטימיות - הוא מרשה לעצמו לפעמים לבכות כדי להתמודד עם עומסים רגשיים שהוא צובר במהלך פעילויות מבצעיות. הופתעתי, בוודאי לאור מראהו המחוספס ששידר קשיחות מונוליתית, בלתי חדירה.

נזכרתי השבוע באותו לוחם כשנחשפתי לסיפורי הזוועות מהדרום, ותהיתי - מי מסוגל, אם בכלל, שלא להזיל מולם דמעה. אין צורך להכביר מילים סביב אותם אירועים, הם ממלאים את דפי העיתונים ומציפים את אתרי החדשות והרשתות החברתיות. המדיה הבלתי פוסקת הזו הפכה גם את האזרחים לקו ראשון בחזית שאליה נקלענו, והפכה את המלחמה הזאת למלחמה על החוסן של כולנו.

מלחמה על השפיות, על הבריאות הנפשית שלנו, מלחמה מול הטראומה המצטברת הסובבת אותנו, אשר הולכת ומתעצמת עם חשיפתו של עוד סיפור אימה, של עוד אדם שנפצע, נחטף, נרצח.

איך ממשיכים מכאן?

אנשי בריאות הנפש נשאלים לא אחת כיצד מתמודדים עם האימה, והתשובה, בוודאי כאשר הפציעה עמוקה ומדממת, היא מורכבת. כששאל אותי חבר "איך בכלל ממשיכים מכאן?" שבתי והרהרתי בדבריו של אותו לוחם, שהיו עבורי - וצריכים להוות עבור כולנו - שיעור בצניעות; משום שאיש מאיתנו לא באמת חסין לחלוטין, גם לא הלוחם המובחר ביותר עלי אדמות. אפילו אותו לוחם, והוא כמובן לא היחיד, איפשר לעצמו לתת מקום ולגיטימציה לתחושות קשות, לפחד שמחלחל לסדקים האנושיים שבין סלעי הנפש האיתנים.

זוהי תקופה קשה מאין כמותה, ונראה שנדרשות יכולות על־אנושיות כדי להכחיש את המתרחש לנגד עינינו. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השוויצרי קרל גוסטב יונג טען ל"תת־מודע קולקטיבי", אבל נדמה שהחזית החדשה יצרה כאן חוויה קיבוצית אחרת, של טראומה קולקטיבית לאומית. בניגוד למה שטען יונג - טראומה זו פועמת וחיה בתוכנו. היא מגדישה את הסאה וגולשת מעבר לכל גבול נפשי. הטראומה הזו היא לגמרי מודעת, כזו שעוד עלולה להפוך לבין־דורית, ממש כמו הטראומה שיצרה השואה.

רקמה מחוררת

כולנו "רקמה אנושית אחת", כמאמר השיר, וכשאחד מאיתנו הולך, משהו מת בנו - ומשהו נשאר איתו. זו המציאות שלנו בימים אלה - מציאות מחוררת, פגועה, בלתי אנושית ובלתי נסבלת - והיא תישאר כך גם בתקופה הקרובה, וסביר להניח שגם זמן רב לאחר מכן.

סביב הסיפורים הבלתי נגמרים מהדרום כולנו מרגישים את הכאב, את העצב. הם אוחזים בנו, ממש לופתים. הראש מתמלא מחשבות ו"אין אנו יכולים להיפטר מהן עוד", כמאמרו של פרויד. גם פרויד השכיל להבין את מה שיישם אותו לוחם, אולי אפילו בלי להבין מדוע: להיות חזק, כאמור, משמעו לא להיות חסין לחלוטין. משמעו לכאוב, ובו בזמן להיות חזק, ולהמשיך קדימה.

זה נכון בשדה הקרב, זה נכון עבור תומכי הלחימה, וזה נכון עבור כל אזרח ואזרח. החוסן הרגשי האמיתי - האישי, החברתי, הלאומי - אינו בהעלמת הכאב ובהשטחתו, כי אם בצעידה קדימה עם המשא הדינמי והקשה, ולעיתים אף הבלתי נסבל, שהמציאות כופה ומנחיתה עלינו.