סיפור של קרח ואש: מרכז ההחלקה שהזכיר לי כמה כיף בחורף

לכל דבר יש סוף. גם חוג הכדורגל של טום, שהתקיים במגרש בית הספר פעמיים בשבוע, הגיע לסוף העונה. התשלום האחרון הועבר בביט, המאמן נתן נאום פרידה וכולם הוזמנו לטורניר הורים־ילדים תחרותי תחת השמש היוקדת. האימהות השתדלו להראות עליונות, האבות הימרו ביניהם מי ייפצע ראשון, והילדים התנהגו כמו ילדים.

לא יודע מה יש לילדים שמאפשר להם להתרוצץ כך בצהרי קיץ שורף ולח. אני, אחרי משחק וחצי כבר ראיתי מטושטש, וילד מכיתה ב' לקח לי גול מקו השער. כשהייתי בגילם לא ידעתי מה זה מזגן, והיום אני לא יכול בלעדיו. אולי זו ההתבגרות, אולי ההזדקנות, אולי זה פינוק, ואולי הכל באשמת ההתחממות הגלובלית, אבל חם לי בקיץ ברמות שקשה להסביר. באמת שאני לא מבין אנשים שאוהבים קיץ, ושמש לפרצוף, ולהזיע כל היום.

על מנת להזכיר לטום כמה כיף בחורף, ארזנו חולצות ארוכות בתיק ונסענו עד למושב תנובות, אי שם ליד כפר יונה, כדי להחליק על הקרח ב־One Ice Arena - שמוכרחים להזכיר אותם כי ריקי, אחראית המשמרת, סידרה לנו טיפול VIP עם מדריכה שדאגה ללוות את הילד השובב שלי בצעדיו הראשוניים על הקרח.

יצא לי פעמים בודדות בעבר לנעול מחליקיים ולהתרסק על הקרח על הטוסיק. כעת הגיע הזמן להעביר את המורשת לדור הצעיר, שיחליק גם הוא על התחת ויבין שעדיף יציבות בחיים.

נפילה על קרח היא מתעתעת. זה אפקט אחר לחלוטין מכל מה שאנחנו רגילים. קשה לצפות באיזו זווית תתרחש ההתנגשות עם הקרח, והאינסטינקטים הטבעיים לא יעילים בסיטואציה שכזו. הרגליים לא יציבות, והגוף מגיב בתנועות עקומות מצד לצד בשביל להשיג איכשהו את שיווי המשקל מחדש, או לפחות לא ליפול על הפרצוף ולהימנע מפאדיחה מול זרים שחושבים שהם אסקימוסים.

מסתבר שחוסר יציבות על הקרח לא עוברת בתורשה. טום החליק קדימה, מבסוט מהחיים, ובמהירות קיבל אומץ, עזב את המעקה וחתך למרכז הרחבה הקפואה. אני זחלתי מאחוריו ובידי טלפון, מנסה לצמצם מרחק כדי שאוכל לצלם תמונה אחת טובה לצרף לטקסט הזה. עברו דקות בודדות עד שקלטתי - הטלפון כבר לא ביד שלי וגם לא בכיס.

לאבד טלפון על הקרח זו חוויה מלחיצה. אנשים טסים מכל עבר, אין סיכוי לחזור אחורה, ואין מצב לנוע בהיסטריה כפי שבוודאי הייתי עושה על קרקע יציבה. הטלפון שחור, הקרח לבן - כמה מסובך יהיה למצוא אותו, חשבתי. מסובך מאוד.

בסוף מישהו מצא ת'טלפון. החרדה חלפה, והמשכתי להחליק באלגנטיות של ברווז שאיבד את דרכו. "היה כיף", סיכם טום, כששאלתי אותו מה לכתוב בעיתון. בדרך החוצה הילד הצביע על הקיר. "אבא, בן זיני היה פה", אמר ומייד הבחנתי בתמונת היוטיובר הפופולרי לצד עוד תמונות של אישי ציבור שגם החליקו על התחת.

גל חום שטף אותנו ביציאה, אגלי זיעה נצנצו בן רגע. לכל דבר יש סוף, גם סופו של חום הקיץ יגיע מתישהו.