הערכים של ניר פורז מנחים אותי - בכל זמן ובכל מקום

לפעמים בלילות בלי ירח אני מתגעגע לעוד כוס קפה אחת עם ניר. כוס קפה שבצידה חיוך ובסיומה עוד מחשבה שתלך איתי אל תוך הלילה. כדי להבין את הגעגוע הזה צריך לחזור בזמן.

לפני כמעט 50 שנה נפל רב סרן מעוז פורז, ששירת כטייס סקייהוק במלחמת יום הכיפורים. במותו הותיר אלמנה, שתי בנות ותינוק בן שנתיים וחצי. יחלפו 16 שנים, ובנו ניר יגיע לשערי בסיס הקליטה והמיון. הוא יגיע לשם לאחר שבבית משפחת פורז היו לא מעט ויכוחים סביב שירותו הצבאי. כבן למשפחה שכולה, ניר היה יכול לבחור לעצמו שירות קל ובטוח, אך בסופו של דבר החליטה אמו, מתי, שלא לעמוד בדרכו של בנה, וניר התנדב לשירות בסיירת מטכ"ל.

כמו בהרבה תחומים אחרים בחייו הקצרים, ניר בלט גם בשירותו ביחידה. הוא סיים את קורס הקצינים ושירת כמפקד צוות, נטל חלק במבצעים שונים ברחבי המזרח התיכון, ובין השאר השתתף במבצע בלבנון שבו נחטף מוסטפה דיראני והובא לישראל. את שירותו בסיירת הגדיר פעם באחד ממכתביו: "היכולת שלנו לבצע משימות שנראות בלתי אפשריות".

והוא, אכן, עשה את הבלתי אפשרי שוב ושוב. בשלב הזה דרכינו הצטלבו. ניר היה מחזור מתחתיי ביחידה, ויחד העברנו לילות שלמים בשיחות מלב אל לב. שיחות שמתקיימות בעיניים בורקות, בשקט ובחיוך, עם כוס קפה. דיברנו רבות על הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו ומכניסים את חיילינו לתוכם, על הערכים שמלווים אותנו. אלו היו שיחות חכמות, מרגשות, עם הראש בשמיים ועם הרגליים באדמה.

ניר תמיד ידע לפרגן לאחרים, לעזור היכן שרק צריך. הוא הרבה לדבר על השליחות שמהווה עבורו השירות ביחידה, והאמין בחשיבותה בכל מאודו. לא היה אפשר שלא להעריך אותו ולשאוב ממנו השראה. ניר היה אדם קשה, בעיקר עם עצמו, ולצד זאת הצליח לסחוף את חייליו לכל משימה ואתגר. האתגר האחרון היה בשנת 1994.

ב־14 באוקטובר 1994 החלו ביחידה ההכנות למבצע לחילוצו של נחשון וקסמן. ניר שהה באותה עת בחופשה, ונקרא לחזור ליחידה כדי להשתתף במבצע. במהלך הפריצה לבית שבו הוחזק וקסמן, ניר נהרג, והוא רק בן 23. על אומץ הלב והתושייה שגילה במבצע הוענק לו לאחר נפילתו צל"ש הרמטכ"ל.

וכך, קצת יותר מ־20 שנה אחרי, שוב התדפקו על דלת המשפחה נציגי צה"ל, ובפיהם הבשורה הקשה מכל: גם ניר נפל. רגע הידיעה על נפילתו היה אחד הרגעים שבהם הכאב מציף אותך בעוצמה, כאשר ערכים של מסירות וגבורה מתורגמים לצער ולשכול אינסופיים שמלווים אותנו עד היום.

ניר החילוני, שהיה פעיל בסניף רמת השרון של תנועת "המחנות העולים", ונחשון, בוגר הישיבה התיכונית מירושלים, לא הכירו בחייהם. כאשר ניר נקרא עם חבריו ליחידה לבצע את משימתם ביודעם שהם מסכנים את חייהם, הם פעלו במחויבות מלאה למען מדינת ישראל ואזרחיה. גם היום משרתים בניה ובנותיה של החברה הישראלית כולה, על מגזריה השונים, כתף אל כתף. הם נאמנים להגן אלה על אלה ועל כולנו.

אני זוכר את החיוך הביישני של ניר, את עיניו הטובות, וגם את החלומות שחלם ושאותם לא יזכה לממש. אני זוכר אותו בכל יום, והערכים שלו - אלו שהאמין בהם ושבשמם יצא למבצע, לחם ונפל - מנחים אותי ואת כל לוחמיי ומפקדיי, בכל יום ובכל מקום. יהי זכרו ברוך.