מנהיגות אמיתית נמדדת ברגעי מבחן. כזה הוא יום הזיכרון תשפ"ג - מבחן בגרות יוצא דופן לחברה הישראלית כולה.
מאז נפל בני קובי ז"ל באסון המסוקים לפני יותר מחצי יובל, לא חשתי חרדה עצומה כזו. המחלוקת הפנימית והקיטוב בינינו הגיעו עד כדי רמיסת קווים אדומים שמעולם לא נחצו. והנה, אנו עומדים בתוך היום הקדוש הזה כאשר מעליו מרחפים סימני שאלה, שמוטב לו לא היו באים לעולם.
מי היה מאמין שבערב יום הזיכרון, בימים שבהם כולנו רגילים להתכנס לדומיית ההתייחדות והכאב, משפחת השכול הישראלית תעמוד קרועה ומדממת. אין זו העת להסיק מסקנות או להפנות אצבעות מאשימות לאיש - אלא להתעלות לגודל השעה.
בקשר זה ראוי לזכור את מה שכתב המשורר יהודה עמיחי, מלוחמי דור תש"ח:
"מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב"
ולנבחרי הציבור שלנו אני אומר: היחידים שלהם מותר להיות צודקים ביום הזה הם ההורים, האחים, האלמנות והיתומים, שחייהם נעצרו מרגע שיקיריהם נצרבו על מגש הכסף שעליו הוגשה לנו מדינת היהודים.
בנינו לחמו יחד ונפלו יחד - ללא קשר להשקפתם ולאמונותיהם. בתי העלמין הצבאיים הם המקום הקדוש ביותר במדינת ישראל. אחיי ואחיותיי למשפחת השכול, אני מתחנן: בואו נותיר את הכעסים והמשקעים מחוץ לבתי העלמין ונשמור על קדושת היום ועל כבוד הנופלים. הם מביטים עלינו מלמעלה.
הכותב הוא יו"ר ארגון יד לבנים ואביו של קובי בן שם ז"ל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו