אם המטרה היא לזרוע תחושה של חוסר אונים ומידה מסוימת של חרדה בציבור – אז יום המחאה אתמול היה מוצלח. אבל בשביל זה צריך שיקום מישהו עם אינטגריטי בין מארגני המחאה, שיודה שזו אכן היתה הכוונה, ושמכאן ואילך ידברו מנופי הלחץ הפסיכולוגי והפיזי – ולא הטיעונים הרציונליים. במילים אחרות: מתנגדי הרפורמה והממשלה אולי מספרים לעצמם שהממשלה קורעת את העם, אבל הם מתעקשים לחסום בגופם, ביחד עם צירי התנועה, כל אופציה לדיון.
וצריך להודות שזה עובד, לפחות ברמה הפסיכולוגית. זה כמעט בלתי מתקבל על הדעת שקבוצות מחאה יכריזו על יום שיבוש לאומי, יודיעו מראש איפה וכיצד ייחסמו צירי תנועה, ויחזיקו מדינה שלמה במתח. אנשים ויתרו על ימי עבודה, מעסיקים נאלצו לספוג איחורים, ומי שיצא לדרכים, שם את נפשו בכפו. ותחושת חוסר האונים שליוותה המונים ביום הזה, נובעת מהידיעה שגם אי אפשר ממש להתמודד עם התופעה. אפשר להבין את הדילמה: מצד אחד, שיבוש מרקם החיים והמרחב הציבורי יוכיח שהממשלה לא בשליטה ונכשלת במבחן המשילות. מצד שני דיכוי נחוש והחלטי יספק אוקיינוס של הוכחות לכך שעל ישראל משתלטת דיקטטורה חשוכה שפוגעת באזרחים ומרסקת הפגנות באלימות. טושה לאהוד ברק.
אבל מה זה בעצם אומר שמחאה פותחת את ארגז הכלים הקיצוני ופונה לאפיקים של שיבוש הסדר הציבורי והזמנת התנגשויות אלימות עם המשטרה? אנשים כמו יאיר גולן או רון חולדאי, סבורים שאין דרך אחרת לחולל שינוי או למנוע דיק־ט־טו־רה. גם יאיר לפיד גיבב כדרכו איזו תובנה שטחית על זמנים קשים ואמצעים קשים. הם רק שוכחים שהעיקרון הזה מוצדק מוסרית כשהוא חל על קבוצות מודרות ומדוכאות, שכבות חברתיות שמעולם לא קיבלו גישה הוגנת לדעת הקהל ולמוקדי קבלת ההחלטות, ולכן נאלצו לשבור מחסומי נימוס. כדי לפצות על עמדת הנחיתות, המוחלשים פונים בלית ברירה לוונדליזם, ולעיתים לאלימות.
אבל מה שקורה לפנינו הוא חריג בכל קנה מידה היסטורי וסוציולוגי: קבוצת החזקים, בעלי היתרון המובנה במוקדי קבלת ההחלטות, בחממות האליטה, בממסדים המרכזיים ובעיקר בערוצי הגישה לדעת הקהל – פונים לאפיקים כוחניים. זה אומר שבניגוד גמור לדפי המסרים הפנימיים, הם הפסידו בקרב על דעת הקהל. נכון, רבים בציבור מצהירים בסקרים על התנגדות לרפורמה: אבל כמה מהם מתנגדים באופן עקרוני לסעיפי הרפורמה עצמה, וכמה מהם מבוהלים מההשלכות החברתיות הנובעות ממופעי הבריונות של אהוד ברק ושותפיו?
במילים אחרות: אנשים מבוהלים מהתססה שתביא לחוסר יציבות, הרבה יותר משהם חרדים משינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. מובילי המחאה יודעים את זה, ואין להם בעיה לנצח באסטרטגיה הזו. אבל למען ההיסטוריה, כדאי שהמיזם לריסוק המרקם הדמוקרטי באמצעים כוחניים ייכתב בדברי הימים של ה"מחאה להצלת הדמוקרטיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו