צבי צמרת - מהלוחמים הגדולים למען הצדק היהודי

בשיחה האחרונה שלי עם צבי צמרת לפני שבועות אחדים, דיברנו בחרדה על תודעת הנכבה ו"זכות השיבה" המתעוררת בקרב ערביי ישראל, ועל השלכותיה.

ד"ר צמרת, מהמחנכים הגדולים שקמו לנו בשנות המדינה, היה מוטרד בעיקר מהבורות. "זה לא ייאמן", רטן, "איך ועדת המעקב שלהם מוליכה שולל את כולם, מסובבת לרבים את השכל. גם אצלנו, יש יהודים בורים שנופלים לפח הזה".

בסוף השיחה הוא שלח אותי אל "ישראל ומשפחת העמים", ספרם המצוין של אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון. "תקרא", פקד, "תסיים, ואז נמשיך לדבר". לא הספקנו. אתמול הלך לעולמו.

צמרת - שניהל ולימד בבתי ספר בקריית שמונה, בשדה בוקר, בהרצליה, בנתיבות ובקיבוץ נחשון; שעמד שנים ארוכות בראש מוסד "יד בן צבי" וניהל גם את המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך - פתח רבות מהשיחות עימו בביקורת על שגשוגם של "לימודי הכסף" ושקיעתם של "לימודי הכיסופים". "למרות ששמי צמרת", נהג להתבדח ברצינות תהומית, "השורשים חשובים פי כמה".

הוא זכר את שרת החינוך היוצאת, יפעת שאשא ביטון, כילדה בכיתה ב' בבית הספר דנציגר שאותו ניהל בקריית שמונה - אבל לא חסך את שבט ביקורתו מהשינויים שביקשה לערוך במערכת החינוך, "שידללו עוד את לימודי התנ"ך בקרב ילדי ישראל ויעלו את מפלס הבורות שלהם".

הוא הזדהה אמנם עם הביקורת על שינון היתר, אך לעג לשינוי שביקש להמיר מבחנים בעבודות גמר, וסיפר על "אלפי אנשים בארץ שמתפרנסים ממקצוע חדש: ייצור עבודות לתלמידים בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות. ממש מכת מדינה".

בשיחתנו לפני שבועות אחדים, צמרת היה מוטרד בעיקר מהבורות. "זה לא ייאמן", רטן, "איך ועדת המעקב של ערביי ישראל מוליכה שולל את כולם, מסובבת לרבים את השכל. גם אצלנו, יש יהודים בורים שנופלים לפח הזה"

.

מגשר ואיש שלום

צבי צמרת היה הלוחם הגדול על צדקת הנרטיב הציוני במערכת החינוך. כיו"ר המזכירות הפדגוגית, פסל ללימוד את הספר "הנרטיב של האחר", בטענה שחובר על ידי יהודים קיצוניים, פלשתינים ומשקיפים בינלאומיים. "חוץ מכל השקרים, הוקענו שם כמי שגירשו ורצחו כבר את הערבים היבוסים, ואת זה רצו שאאשר?", שאל.

באותו להט הוא תקף את מערכת החינוך על שאישרה ללימוד בבתי הספר הערביים את "השיבה לחיפה", הספר "שמעצים עוד יותר את התודעה של שקרי הנכבה", ואת מיעוט שעות הלימוד בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך.

הוא היה מורה ומחנך שהלך אל ילדי עיירות הפיתוח (צמרת הקפיד לא להשתמש במילה "פריפריה") וביקש להנחיל להם ידע, השכלה וציונות. הוא גם היה מגשר ואיש שלום, שביקש לאחות קרעים בציבור היהודי; שותף למנסחי "אמנת כנרת" שהציפה את המכנה המשותף בין השקפות שונות של ימין-שמאל, דתיים-חרדים-חילונים; ופעיל ב"קבוצת ירוחם" שקיבצה מכל הארץ בכירים בעלי ניסיון בתחומים רבים לטובת החברה הישראלית.

עטור הערכה והוקרה

צמרת גם היה יו"ר הוועדה שנשאה את שמו, "ועדת צמרת" לבדיקת סדרי הנסיעה בשבת ברחוב בר אילן בירושלים, שהצעותיה התקבלו על ידי בית המשפט העליון וסיימו את הסכסוך ארוך השנים סביב הרחוב.

אבל הוא היה בעיקר איכפתניק ענק, שלא בחל לעסוק בקלקולים קטנים כגדולים. את כולם הוא ראה במסגרת התמונה הגדולה – "הנס של חזרת עם ישראל לארצו וקימום הריבונות היהודית בה, אחרי 2,000 שנה". עטור פרסים, הוקרה, הערכה ופעילות – גם המוסד נעזר בו שש פעמים, כדי לשמר קשר עם קהילות יהודיות בברית המועצות - הלך צמרת לעולמו מוקדם מדי.

אנו נחסר מעתה את דמותו של אחד הלוחמים הגדולים למען הצדק היהודי, שכמו במילותיו של אלתרמן ביכה לא פעם את שיכחת הצדק היהודי: "אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה אֵיךְ אוּכַל לוֹ... וְאָמַר: לֹא אֶטוֹל אֶת כּוֹחוֹ... וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ.. רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק".

צמרת מעולם לא שכח.