על קברך הבטחתי שלא אתן להם לשכוח

עברו להן כבר שנה וחצי, אך אתה בטח יודע יותר טוב ממני מה קרה מאז שהלב שלי נחצה.

העולם המשיך הלאה, אבל כלום לא השתנה.

נולד לי בן מתוק שקראתי לו כשמך, וכבר תקופה שמינדי ודודי לא קוראים עוד בשמך. זוכר את דודי הקטן? אז זהו, שהוא כבר לא כזה קטן. ואת מינדי המתוקה בת ה־3? היא תכף חוזרת מבית הספר, ב־3. שנה וחצי מינדי בכתה לילה־לילה "איפה אבא", ואז אמא הביאה לה אבא חדש. כן, אתה יודע איך היא מלכי שלך, דואגת לה לכל, אלמנתך.

בקיצור, אתה יודע, העולם המשיך הלאה, אבל כלום לא השתנה.

כאילו, היה קצת איזה אומיקרון, אוקראינה, וקצת טרור. כן, גם איזה סבב או שניים בעזה, ומלכת אנגליה מתה. גם סבב בחירות, ומונדיאל בקטאר. בתל אביב יש עוד בולען, ותכף גם רכבת עם קטר.

אבל בגדול, כלום לא השתנה.

כאילו, מאז הלכת הגיעו גשמים, וגם בצורת. חייל התאבד, בניין חדש התאכלס, וזוג שהכרת התגרש. עלינו שוב ושוב אל קברך, אמא כל יום הזילה דמעה, לרב'ה נולדה נינה, ולראשונה בבני ברק נחנכה כעת גינה.

אבל בתכלס, כלום לא השתנה.

מאז הלכת כל יום מרגיש לי כמו שנה, ואתה יודע מה? את מותך אפילו לא רצו לחקור. כאילו עוד היה צריך הוכחה שכלום לא השתנה. אתה זוכר שם בהר את מדרגות המוות? במקום עדיין שולט הארור ההוא, מלאך המוות. והפוליטיקאים שאחראים למותך? הם מזמן כבר לא זוכרים אותך. זה לא שהם שכחו אותך - פשוט אי אפשר לשכוח משהו שאף פעם לא נכנס להם לראש.

כבוד גדול עשו לך במותך, אפילו הכריזו על יום אבל לאומי. חילונים ודתיים ישבו לדבר, אנשים בכו ברחובות. 45 הרוגים?! פערו הפוליטיקאים פיהם בתדהמה, ובהזדמנות הראשונה מיהרו לקבור את האסון באדמה.

100 ימים נותרו עד ליום השנה השני להסתלקותך, ובינתיים כלום לא השתנה.

במקום שבו מצאת את מותך עדיין שולטת הצחנה. 690 יום עברו, ובינתיים רק פק"ה־פק"ה - פישלו, קברו, המשיכו. על קברך הבטחתי שלא, לא אתן להם לשכוח. אמא תמיד אמרה שחינם עולה ביוקר, אך אני לא אתן שהמוות שלך יהיה חלילה לחינם, כי זה כבר עלה לנו ביוקר.

100 יום, ובשבילם כעת זה זמן מבחן. כי בכל הנוגע אליך, אחי האהוב, אני לפעמים קצת צרחן, מעט טרחן, אבל ממש לא סלחן.

אוהב אותך לנצח, אחי הקטן.