המתנה הגדולה ביותר שהמקצוע העניק לי

"בועז, חזור אלינו בדחיפות. משה ורדי מחפש אותך - בהול!". ההודעה שנפלטה מהמענה האלקטרוני שלי הייתה מאוד ברורה. משהו חשוב קורה או עומד לקרות. חודש מאי, 1991. הייתי אז עיתונאי ישראלי צעיר בפריז, שסיקר בעיקר אירועי ספורט. עם העורך הראשי נפגשתי עד אז בדיוק פעם אחת.

משה ורדי ז"ל ביקש לשתף אותי בסוד מדינה: אתיופיה על סף מהפכה, אולי מלחמת אזרחים, ומתוכנן מבצע לחלץ את היהודים.אתיופיהמסרבת להעניק ויזה לעיתונאים ישראלים. רון בן ישי (האליל שלי באותם ימים) לא הצליח לקבל אשרה, ואני, העיתונאי הצעיר שהגיע לעיתון רק לפני כמה חודשים, מתבקש לסור לשגרירות אתיופיה בפריז, להוציא ויזה ומייד לצאת לדרך.

מאז הספקתי כבר לצאת לשליחויות באיראן, בלוב, בסוריה, בלבנון, בתימן, באלג'יריה, בעיראק (ואיפה לא)... אבל אז השליחויות הרציניות שלי לא היו קשורות כלל לספורט. הייתה אמנם שליחות של כמה חודשים בחוף השנהב מטעם אוניברסיטת הסורבון והיו כמה שליחויות בחנות המכולת מטעם אשתי. סה טו.

להפתעתי, הוויזה בשגרירות המדינה האפריקנית ניתנה לי מייד. משם נכנסתי לסוכנות נסיעות, וכעבור כמה שעות מצאתי עצמי ממריא בבואינג 767 של אתיופיאן איירליינס מפרנקפורט לאדיס אבבה. כל השאר היסטוריה. ואיזו היסטוריה.מבצע "גשמי זעף", שייזכר בזיכרון הקולקטיבי שלנו כ"מבצע שלמה". חתיכת היסטוריה לאומית שאותה סיקרתי. זכות!

זאת הייתה ההתחלה. ועכשיו לסוף. מטוסי אל על מגולחים ממושבים כדי להכניס מקסימום נוסעים, ומטוסי הרקולס של חיל האוויר. ואני מסתכל על המטוסים. ליד מטוס ישראלי חנה מטוס סובייטי (בריה"מ התפרקה רק ב-26 בדצמבר 1991), והטייסים הסובייטים התבוננו בהערצה במדינה הקטנה הזו, ישראל, שבאה לחלץ את היהודים הביתה. כמו שאמר בגין בנאום מיתולוגי בכנסת: "העם היהודי הוא חד-דתי. הדת היהודית היא חד-לאומית. זוהי ההיסטוריה, זהו ההבדל". ובדיוק בגלל זה ישראל עשתה ה-כ-ל (כולל תשלום כופר) כדי להעלות את אחינו היהודים לביתם - ישראל.

אבל בין לבין ראיתי את היהודים שנדדו מגונדר ומגודג'ם לאדיס אבבה כדי להספיק לעלות. את הלידות בדרך. את התינוקות חולי המננגיטיס שעלו להרקולס האחרון, שנחת סמוך לכניסת השבת. את חולה הצרעת הצעיר שפשוט חטפנו (עזרתי) מבית חולים מקומי מתחת לאפו של הרופא הגרמני. אבל גם את הטרגדיות. את מאות חברי הקהילה שנשארו מאחור עם סטטוס לא ברור (חלקם עלו בינתיים). אני זוכר את לילות העוצר ואת עמוס רגב, העורך המייסד של "ישראל היום" ואז עורך החדשות של "ידיעות אחרונות", נוזף בי כמו אבא כי שוטטתי ברחובות אדיס אבבה במהלך העוצר כדי לראות את פריצת המורדים (הוייאניז). אני זוכר את הריסת פסלו של לנין (ויהיו בהמשך עוד הריסות רבות כאלה במזרח אירופה). ואני בעיקר זוכר את רכז הכתבים איתן עמית מחפש אותי ומשאיר לי בלי סוף הודעות במלון (לא היו אז טלפונים ניידים) כי ד"ר ריק הודס, רופא שנשלח לשם מטעם הג'וינט (מלאך בלי כנפיים), פנה אליי בבקשה לתרום מנת דם עבור צעירה שילדה בשדה התעופה, ככה מולנו. אז בין לענות למערכת לבין תרומת דם לאחות - לא היה בכלל היסוס מה בא קודם.

אני זוכר את הטיסה המרגשת בהרקולס חזרה הביתה. יצאתי לכמה ימים. נשארתי כמה שבועות. זה היה מטורף. השליחות המשמעותית ביותר שלי במקצוע העיתונות הייתה הראשונה. מאז היו הרבה. אבל לדעתי, כל השאר היו רק בונוס.

להיות עד לעליית אחיותיי ואחיי מאתיופיה היה המתנה הגדולה ביותר שהמקצוע העניק לי.