השוטרת יפה אסמרה התעקשה לשרת במרחב הכי נפיץ: "כילדה היה פחד אמיתי ברחובות - גדלתי בפוסט-טראומה"

כשיפה אסמרה היתה בת 14 היא החליטה שהיא רוצה להיות שוטרת. זה היה בשנת 2000, בשיאה של האינתיפאדה השנייה; אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים, טרור ברחוב ופחד בלב. "בגיל 14 וחצי חיכיתי עם חברים לאוטובוס בירושלים. האוטובוס עצר בתחנה, והתפוצץ. זה היה הפיגוע הראשון שחוויתי. למזלי ולמזלם של החברים שלי לא נפצענו, אבל עד היום אני זוכרת את החרדה, את הפיצוץ, את הריח, את הרעש, את הפחד. זה לא עוזב אותי".

היא מדברת מהר, בהתרגשות, כאילו בראש שלה פיגוע רודף פיגוע וטראומה רודפת טראומה. "אירוע נוסף שממש נגע בי היה הפיגוע בגבעה הצרפתית ב־2004. שני שוטרי מג"ב גיבורים נהרגו בו, יונתן טהיו ומני קוממי, שעצרו את המחבלת המתאבדת וביקשו לבדוק את התיק שלה. בכך הם הצילו למעשה את שאר האנשים בטרמפיאדה. היו רק בני 19 ו־20. חשבתי הרבה על אומץ הלב שלהם. נדמה לי שכולנו, כל אלה שהיו ילדים בתחילת שנות האלפיים, גדלנו כנוער בפוסט־טראומה והערצנו שוטרים".

למה את חושבת שזה קרה?

"כי היה אז פחד מוות אמיתי ברחובות, שום דבר לא היה בטוח. אבל לא משנה כמה פחדת, ברגע שראית שוטר לידך - הרגשת ביטחון. והרחובות היו מלאים בשוטרים. סמכנו עליהם שהם יעשו כל מה שהם יכולים כדי לשמור עלינו. הם היו המשענת שלנו בימים של אי־ודאות כל כך קיצונית. גם אם הם לא יכלו להציל אותנו, כי כשמדובר במחבלים מתאבדים קשה מאוד למנוע לחלוטין פיגועים - עצם הנוכחות שלהם השרתה ביטחון".

בלי פרוטקציה, עם עקשנות

לירושלים הגיעה ב־1991, כשהיתה בת שלוש, אחרי שעלתה מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה. "עליתי עם אמא והאחים שלי. חלק מבני המשפחה נשארו באתיופיה, ורובם נפטרו. כשעלינו הגענו למרכז קליטה במלון שלום, ומשם נשלחנו לאתר הקרוואנים בגבעת המטוס. שם גרנו עד שרכשנו בית. למדתי באולפנה ירושלמית בזרם החינוך הציוני־דתי". היום, בת 35 ואם לשניים, היא עדיין חיה בשכונת תלפיות, שבה גרה רוב חייה.

בתום לימודיה החליטה אסמרה שתתגייס לצבא כדי להגשים את חלומה להגיע למשטרה. "דרשתי להתגייס לשח"ם - שירות חובה משטרתי, שירות שבו הצבא משאיל את החייל למשטרה. ידעתי שאם אני מתגייסת למשטרה דרך הצבא יהיה לי יותר קל לחתום קבע מאוחר יותר. לא היו לי פרוטקציות או קשרים, אבל היתה לי עקשנות. רצו שאלך לחיל האוויר, אבל סירבתי להתפנות מהבקו"ם. בסוף זה הצליח", היא אומרת ומחייכת.

היא הוצבה בחברון. "נחשפתי לאזור מורכב מאוד ולהתמודדות לא פשוטה. המשטרה במחוז ש"י, ובמיוחד בחברון, צריכה להתמודד עם המורכבות הזאת ולעשות עבודה טובה. יש שם אוכלוסייה ערבית ענקית שחלקה עוינת, ויש שם התיישבות יהודית. יום אחד אנחנו יכולים לריב איתם בקסבה, ולמחרת לאכול אצלם ארוחות שבת. צריך מסירות נפש גדולה מאוד כדי לגור במקומות האלה, ויש להם אותה. האוכלוסייה הזאת והשוטרים המוצבים בעיר מתמודדים עם הרבה חיכוך. הייתי שם שנתיים, וזה היה שירות מאוד משמעותי".

בשגרה המתוחה והשוחקת מקרה אחד זכור לה במיוחד: "יום אחד הוצבתי בנקודת בידוק של מג"ב בכניסה למערת המכפלה. הגיעה למקום נערה בת 17, לא יצרה קשר עין, היד שלה היתה בתיק, והיו עוד סימנים מחשידים שאימנו אותנו לשים לב אליהם. אבל למרות מה שכתוב בספר, כשהתקרבתי אליה היה בה משהו שלא גרם לי להרגיש מאוימת. הסתכלתי עליה, ביקשתי ממנה להוציא את הידיים מהתיק, והתברר שהיא החזיקה סכין גדולה ביד.

"ביצעתי עליה חיפוש לפי הנוהל לחשוד בפעילות חבלנית עוינת, ואז ראיתי שכל הגוף שלה מכוסה סימני אלימות וצלקות. עד היום, 18 שנה אחרי זה, אני זוכרת את הצלקות שהיו לה על הגוף. ניסיתי לדובב אותה וראיתי שהיא במצוקה. לקחתי אותה לתחנה, והיא סיפרה סיפור חיים קורע לב על התעללות שהיא עוברת בבית. בשבילה השתתפות בפעילות חבלנית היתה הדרך לצאת מהחיים האלה. היא לא באמת התכוונה לתקוף ולפגוע, לא בי ולא באף אחד. בסוף העברנו אותה למוסד לנערות בבית לחם".

יפה מדגישה שצריך להתאמץ להישאר אנושיים בכל מצב, לא משנה מי עומד מולך. "גם כשיש מתיחות מתמדת בחברון, צריך לשמור על צלם אנוש. תמיד את במקום של מתח, ומחובתך לשמור על עצמך ועל השוטרים מסביבך, אבל חובה לשמור על האנושיות. אנחנו צריכים לגלות רגישויות, לעשות כל דבר במידה ולפעול בשיקול דעת, בסיטואציות כאלה ובמקרים אחרים. זה מאזן אותנו".

המשימה: לשמור על צלם אנוש

את המסקנה הזאת אסמרה לקחה עימה גם להר הבית, כשתעבוד מול אוכלוסייה אחרת לגמרי. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

מה שאת אומרת נשמע מנותק לחלוטין מהביקורת שמושמעת כלפי משטרת ישראל, הנוגעת לשימוש מופרז בכוח מול אוכלוסיות רבות: ערבים, אתיופים, מתנחלים, חרדים.

יפה מזועזעת עד עמקי נשמתה באופן כה אותנטי, עד שנראה שמעולם לא שמעה את הביקורת הזאת. "יש לנו שוטרים במדינת ישראל, במיוחד פה במחוז ירושלים, שמתמודדים עם כל כך הרבה סוגי אוכלוסיות, בלחץ, בשחיקה, ועדיין הם מדהימים: גיבורים, מקריבים ומסכנים את החיים שלהם על בסיס יומיומי כלפי כלל האזרחים".

"מרחב דוד" הוא החלק במחוז ירושלים האחראי לעיר העתיקה. פועלים בו 400 שוטרים המתמודדים עם משימה מורכבת ביותר. "הם עובדים עם כלל הדתות, מכל סוגי האוכלוסייה, והם ניצבים באמצע כדי לשמור על הסדר שעות על שעות, תחת קללות, נאצות ופגיעות, שמופנות נגדם על מנת להוציא אותם מאיזון. מה שמדהים הוא שהם שומרים דווקא על האוכלוסייה שלפעמים פוגעת בהם, שהיא לא תמיד אוכלוסייה חיובית. יש בצה"ל יחידות מובחרות שנכנסות לג'נין ובאות לבצע מעצר בבית מסוים. להם הכל יותר ברור. אצלנו במחוז ירושלים זה לא קיים. אותו אזרח, שאת מחויבת לתת לו חופש פולחן, יכול להיות מחר מחבל".

אחרי סערת הרגשות יפה נרגעת וחוזרת לספר את סיפורה. אחרי השחרור התגייסה למחוז ירושלים, חתמה קבע ושירתה ארבע שנים ביחידת התנועה. במהלך תפקידה חברה ליחידה, זידאן סיף, נפל בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף כשחתר למגע בקרב מול המחבלים. "הוא היה שוטר דרוזי שהקריב את חייו באומץ לב נדיר ובלתי נתפס למען מתפללים בבית כנסת. הוא היה חבר טוב שלי, ושם בעצם הבנתי שזה לא משנה אם אתה שוטר יס"מ או שוטר תנועה, בירושלים כולם בחזית. זה יכול לתפוס אותך בכל מקום ואתה מחויב להציל חיי אדם", היא אומרת וקולה רועד. "התמונות הקשות של הגרזינים של הרוצחים וספרי הקודש המוכתמים בדם עדיין צרובות אצלי בראש. להלוויה הגיעו חרדים מהר נוף, ולראות יחד איתם גם את כל השייח'ים הדרוזים זה היה מראה סוריאליסטי".

"ירושלים זו מהות, זו רוח"

ב־2016 החליט ניצב דורון תורג'מן, המכהן כיום כמפקד מחוז ירושלים, להקים מערך ביקורים ביחידת המקומות הקדושים. אסמרה נבחרה לתפקיד מפקדת המערך. היא הוצבה בשער המוגרבים בפתח הר הבית, עד שזכתה במשך השנים לכינוי "הפנים של הר הבית" בפי המבקרים בו. בימים אלה, כשהיא עוזבת את התפקיד והולכת לקצונה, מבכים את לכתה גם הקשוחים שבנאמני ההר ומלווים אותה משם בשירים ובתשבחות על מסירותה ומאור פניה. העובדה ששוטרת ממוצא אתיופי עומדת בשערי ההר ומקבלת את פני העולים ריגשה רבים, ומשמעותית גם לאסמרה עצמה.

"ירושלים היא הרבה מעבר לעיר בשבילי. כיוצאת אתיופיה חונכתי על אהבת ירושלים, על החלום. זה הרבה מעבר למקום. זו מהות, רוח. אחד התושבים הערבים אמר לי 'אנחנו נפדה את ירושלים ברוח ובדם'. אמרתי לו שאנחנו המצאנו את הקונספט וכבר פדינו אותה. 10,000 מיהודי אתיופיה הלכו מאוגנדה עד סודאן ברעב, במלחמות, בצמא, במדבר, מול שודדים. כמעט מחציתם נספו במסע הזה. הם קמו יום אחד והשאירו הכל מאחור כדי להגשים חלום, בלי שאף אחד מהם ראה את ירושלים. אמא שלי היא היחידה משמונת אחיה שהגשימה את החלום, ואיתה הילדים והאחיינים שלה. זה אומץ לב שאי אפשר לתאר אותו, משהו בלתי נתפס. כמה חזקה צריכה להיות האמונה שלך להגשים חלום בן 2,500 שנה. אז אתה מדבר איתי על דם ורוח? אין יותר דם ואין יותר רוח מזה.

"אנחנו כבר אחרי שלב ההקרבה. עכשיו אנחנו בונים. האבנים שהשבאב זורקים עלינו הן אבני קודש בעיניי. אותי חינכו לנשק את האבנים האלה. לא זורקים אבנים של ירושלים. אנחנו פה, ואנחנו לא הולכים לשום מקום. אחרי התגשמות הנבואות מהתנ"ך והנבואות הציוניות, זה הבית. אנחנו פה בשביל להישאר. ואחרי שכלל הגורמים יבינו את זה - יהיה לנו יותר קל. הרבה אנשים אומרים את זה כקלישאה שדורות רבים חלמו, ולנו יש את הזכות. אצלנו זה סיפור חיינו".

לכן רצית כל כך את התפקיד?

"כן. מתוך הזכות הזאת פניתי למכרז. לא ידעתי שהתפקיד יהיה כה מורכב, ולא היה לי קל. אבל דווקא התפקיד הזה עזר לי לעצב את האדם שאני. פגשתי אנשים יוצאי דופן. נתתי שירות לכלל האוכלוסייה. הקמנו צוות היגוי של הידברות עם מינהלת עולי הר הבית, מורי הדרך ומשרד התיירות, ותכללנו את כל הגורמים כדי להנגיש את העיר העתיקה לכל מי שרוצה לבקר בה: לעלות להר הבית, לסמטאות, לכנסיות, לכותל. להנעים את הביקור ולתת מענה לכל הבעיות שצצות באמצע".

זה מרחב נפיץ מאוד. בטח היו גם בעיות.

"בטח. למרות הניסיונות לגשר ולהידבר, היו לפעמים חיכוכים שהוצתו על ידי אנשים שביקשו להפר את הסדר, ותפקידי היה להיות חזקה ואסרטיבית ולתת מענה לבעיות".

גם היהודים עשו בעיות?

"באוכלוסייה שעימה התמודדנו היו גם עולי הר הבית היהודים. בנינו איתם מערכת יחסים של אמון".

אסמרה לא תגיד זאת, אבל בזכותה, ובזכות השינויים שהטמיע מפקד המרחב וגורמים נוספים, חלה עלייה דרסטית במספר היהודים המבקרים בהר הבית (על פי נתוני ארגון "בידינו" 34,779 יהודים עלו להר הבית בשנת 2021, לעומת 19,814 ב־2020), ובמקביל - נרשמה ירידה חדה במספר מקרי החיכוך במקום.

אבל מבקרים יהודים בהר הם כאב ראש למשטרה. הם יוצרים חיכוך ומהווים דגל אדום בעיני המוסלמים. למה לעודד עוד מבקרים כאלה?

"כי ירושלים היא של כולנו. אני מאמינה בכל ליבי שאנחנו צריכים לאפשר לבני כל הדתות חופש פולחן וחופש ביקורים בהר הבית. שמירה על הסדר מראה על משילות. אנחנו לא יכולים לאפשר לאף גורם קיצוני לשבש את מערך הביקורים, זו חובתנו כריבון. המטרה שלנו היא שכל מקום, כולל הר הבית, יהיה נגיש לכולם".

איך עושים את זה?

"זה מאוד מאתגר. ברמדאן, למשל, יש מאות אלפי מתפללים מוסלמים בשטח הר הבית. מה שמפריד בינם לבין המתפללים בכותל אלו שוטרי יס"מ ירושלים, שעומדים ביניהם כשכפ"ץ חי. הם מתמודדים עם הפרות הסדר, הם ושאר שוטרי מחוז ירושלים. הם הגיבורים שלי. מדינה ישראל חייבת לעשות הרבה יותר לטובת השוטרים האלה, לתת להם תנאים טובים יותר, משאבים ושכר. אנחנו שומרים על מדינת ישראל מבפנים, ולא רק באירועי טרור, בחיי היום־יום, בשגרה. אנחנו לא רק משטרה מגיבה, אלא משטרה יוזמת".

יש סיפור על רבי עקיבא וחכמים שעלו להר הבית וראו שועל יוצא מחורבות המקדש. החכמים בכו ור' עקיבא צחק, כי הוא אמר שכמו שהנבואה לחורבן התגשמה כך יתגשמו גם נבואות הנחמה. באיזה צד את - של החכמים או של רבי עקיבא?

"אני זוכרת שלפני 70 שנה לא היינו פה. את יכולה לראות את השועלים, אבל אני רואה את זה שאנחנו בירושלים, במדינה ריבונית. עצם העובדה שהתקבצנו מכל קצות העולם ואנחנו פה בירושלים זו בעיניי התגשמות כל הנבואות. אני לא נכנסת לעניינים דתיים. אני רואה את זה בעיני הציונות, אנחנו כאן. ויש פה שוטרים של מדינת ישראל, חבר'ה מכל העדות ומכל העליות, ששומרים על החומות של העיר הזאת".