רחובות ללא תקווה: "ממה ילדיי יחיו?"

"בוא תראה איך חיים כאן", הציע מלקו סלומון, חבר ועד שכונת קריית משה שברחובות. עברנו את הכביש שליד המרכז המסחרי ברחוב גבריאלוב, ונכנסנו לבניין. על קיר הכניסה לבניין כתובה הסיסמה המדרבנת "אם נלך לבד, נגיע מהר. אם נלך ביחד, נגיע רחוק" - רק ששתי דקות של סיור בסביבה הבהירו שאין שום סיבה לאופטימיות אצל אנשי הבניין.

ריח איום עלה ככל שהתקרבנו, בגלל הביוב שעלה על גדותיו. לא הייתה כמעט בלטה באזור הכניסה לבניין שלא הייתה הפוכה או שבורה. לא היה צריך להיות אינסטלטור כדי להבחין בנזילת המים.

כל מה שרציתי באותם רגעים היה לעזוב, בגלל תחושת המחנק וגוש הייאוש שטיפס במעלה הגרון.

"פעם צעירים נטשו כי טענו שהשכונה מוזנחת. עכשיו הם חזרו הביתה, להורים שלהם, כי אין להם אפשרות כלכלית לגור לבד", מספר סלומון.

"הם נשואים עם ילדים, והיום בדירה קטנה תמצא שבע נפשות, ובדירה קצת יותר גדולה 11 נפשות. הורים מצטופפים עם ילדיהם ונכדיהם.

"באזור הזה גובה השכירות מגיע ל־4,000 שקלים בחודש. דירות למכירה עולות כ־1.5 מיליון שקלים. המחירים קופצים כי מגיעים משקיעים מבחוץ, שמשוכנעים שבעוד כמה שנים יהיה כאן 'פינוי־בינוי'. הכל מתייקר, ולאנשים אין כסף לחיות".

"המצב רק יותר גרוע"

ברחובות, אחת מהערים האיכותיות בארץ, יש שכונות מבוקשות למגורים כמו רחובות ההולנדית ושכונת המדע. קריית משה, שבמערב העיר, לא נמצאת בפרוספקטים. בשנות ה־90 היא שוכנה על ידי עולים שהגיעו מאתיופיה, ומאז היא רק הולכת ודועכת - בעוני, בהזנחה ובפשע.

אם אין קמח

כל מי שפגשנו בשכונה סיפר לנו שאם לא היה להם את קמח הטף, הדגן הנפוץ באתיופיה, התושבים היו מתמודדים עם רעב אמיתי. הרי מהטף מכינים את האינג'רה, הלחם האתיופי, שהמתכון שלו לא מצריך יותר מדי חומרים. קמח, מים ואירשו, שהיא המחמצת.

"כשהגענו לארץ לא היה טף, ועשו אינג'רה מחיטה רגילה. אני זוכר שאנשים סבלו מחוסר תזונה", מספר אליהו פנטה. "באינג'רה יש חומרים שמזינים את הגוף. אתה לא צריך רוטב ליד, או למרוח גבינה. המבוגרים כאן אוכלים - וזה מספיק להם. בלי זה אנשים באמת היו מתים".

פנטה, בן 65, עבד במשך 28 שנים במשטרה כטכנאי קשר, עד שיצא לפנסיה. הוא פתח בקריית משה חנות קטנה לתיקון מוצרי חשמל שמתמחה בתיקוני מגוגו, כלי הבישול שעליו מכינים את האינג'רה.

"יש לי חמישה ילדים גדולים, יש לי כבר נכדים, וקשה לחיות רק מהפנסיה. החנות הזו היא בשבילי השלמת הכנסה", הוא מספר. "רבים חיים כאן במינימום, וזו שגרת חייהם. זה מה שיש - ועם זה נסתדר. מנסים לשרוד, כי אין ברירה אחרת".

בקיץ לא היתה פעילות לילדי השכונה, כי לרוב ההורים לא היה כסף לשלם למסגרת. "אתה מרגיש את יוקר המחיה בכל צעד, ולא יכול להגיד רק 'זה יקר'", מספר אביב מטיקה בן ה־61, גרוש ואב לארבעה. "קשה להתמודד לבד, ובטח לדאוג לילדיי כדי שיהיה להם יותר טוב. תבין, לרוב האנשים שאתה רואה כאן אין כרטיסי אשראי, מתנהלים רק עם מזומן".

מקום מייאש

במינימרקט השכונתי תלוי שלט קטן: "יותר אנחנו לא רושמים בחוב", שמבהיר לקונים שהסתיימו ההטבות. "גם אני שורד", מספר אברהם בירו, בעל החנות ותושב השכונה. "אני הולך לקראת התושבים כמה שאני יכול, כי המקום הזה שונה משכונות אחרות ברחובות. איפשהו אתה לא חושב פה בהיגיון, ופועל יותר עם הלב. לא פעם זה פגע לי בעסק".

קריית משה היא מקום מייאש. אין בה חיוך, אין בה מותרות. אנשים מעבירים בה את חייהם בתקווה שיום אחד הם יוכלו לצאת לשכונה מסודרת, כזו שראויה למגורי אדם.