מאז ומתמיד הייתה ירושלים עיר שאומרים עליה. יותר מדי אנשים אמרו עליה, ועל חלק מהדברים אפשר בכיף לוותר. בין היתר, נהוג היה לומר עליה שהיא לא משתנה, לא יודעת להתחדש, וגם לא כל כך רוצה. אמרו שמשהו בנצחיות העתיקה שלה גורם לה להיות קצת סטטית, מיושנת ותקועה. פעם חשבתי שהאמירות האלה חוטאות בהכללה. היום אני יודע שהן שטות מוחלטת.
ירושלים משתנה. חיצונית ופנימית. קחו, למשל, את הכניסה המערבית לעיר. במשך שנים זאת הייתה הבדיחה הקבועה של מספרי הסיפורים הירושלמיים. איפה תמצאו עוד עיר גדולה בעולם שכדי להיכנס אליה צריך לעבור קודם כל בבית קברות גדול ומאיים? אבל זה לא נגמר שם. לא הדרך ולא הבדיחה. מייד אחרי הר המנוחות מקדמים את פניך מוסדות משמחי לב כמו בית היתומים המפורסם, בית חינוך עיוורים, ואיזו ישיבה שעל שם נטייתה שלא לקבל תלמידים מזרחים, הדביקו לה ליצני העיר את השם "בית חינוך חיוורים"...
צחוק צחוק, אבל הכניסה לירושלים השתנתה. משהו במערכת המחלפים והמנהרות, שמסוגלת לעיתים לאתגר כמו בחינה פסיכומטרית למתקדמים, מבהירה לבאים בשעריה שהגיע הזמן לעדכן לא רק את הסיפור על הכניסה לעיר, אלא גם את הדעה הקדומה שירושלים לא מסוגלת להתעדכן ולא רוצה להתחדש.
באופן הכי אישי אני פשוט אוהב את העיר הזאת, שבה נולד אבי ובה נולדו ילדיי. ירושלים היא לא סיפור של אהבה פשוטה. מי שאוהב אותה, של מעלה ושל מטה, צריך לאהוב, או לפחות לקבל, גם את מה שהוא בדרך כלל לא יכול לסבול. למשל, את הקיצונים.
מי שחי פה יודע כמה מעטים הם הקיצונים מכל הצדדים. מעטים, אבל גונבי פוקוס. מושכי כותרות שאין דברים כאלה. אבל זאת בעיקר בעיה עם מי שמבשל לכם את סדר היום התקשורתי. מי שחי את ירושלים - קונה במחנה יהודה ובתלפיות, מקלל בצומת פת, עומד בתור לבדיקת קורונה בג'בל מוכאבר או לוקח פתק לתור באיזו מרפאה ברמות - יודע שהמורכבות הדמוגרפית של העיר הזאת היא לא רק הצרה שלה, אלא בעיקר הבטחתה הגדולה. מי שמכיר אותה מקרוב ומביט בה בעין טובה, יודע שעל כל אבן שנזרקת על הרכבת הקלה, יש עשרות צעירים ערבים שהיא מסיעה אל עתיד טוב יותר. על כל מודעת פרסומת שמישהו השחית בה תמונת אישה, יש עשרות צעירים חרדים שלומדים פרסום. זאת האמת שלעולם לא תעשה כותרות.
הנה לכם חוויה אישית קטנטנה. בצהרי שישי האחרון, בחדר לא גדול באזור התעשיה בתלפיות, התקיימה חגיגה של מועדון הקפוארה הירושלמי. היו קצב מסחרר וביצועים מופלאים, והיו שם מאסטרים מברזיל שהגיעו לחלק חגורות לתלמידים. אבל מה שבאמת חשוב היה העובדה שעל משטח האימונים התגלגלו ורקדו צעירים וצעירות ירושלמים מכל הסוגים. היו שם ילדים חרדים, חילונים, ערבים ודתיים שנושאים שמות כמו וואסים, סתיו ואלימלך, ושהעתיד שלהם הוא עתידה של ירושלים. קפוארה היא אמנות לחימה שהפכה לריקוד. אלימות שנכבשה והתגלגלה להיות פעילות חברית נפלאה. הם בועטים בלי לפגוע, תוקפים ומחייכים זה לזה. אם תשאלו אותי, זה בדיוק מה שירושלים צריכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו