"עשיתי החייאות, והמוזיקה לא הפסיקה. הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. אני מנשים ואומר לעצמי 'רק שיחיה, רק שיחיה'": שנה לאסון מירון - אנשי ההצלה מדברים

"החלום שלי הוא להיות שם בשעת ההדלקה, לקחת דף ועט ולכתוב תחת כיפת השמיים". יצחק שיינברגר | צילום: אייל מרגולין - ג'יני

האסון בהילולת ל"ג בעומר במירון, שבו נמחצו למוות 45 גברים, נערים וילדים, טלטל מדינה שלמה • כמעט שנה אחרי, ורגע לפני ההילולה הראשונה על ההר מאז הטרגדיה, חוזרים שלושה אנשי הצלה ותיקים - דובר ומתנדב זק"א מוטי בוקצ'ין, חובש איחוד הצלה יצחק שיינברגר ופרמדיק מד"א יוסי חלבי - אל המראות הקשים, אל זעקות העזרה, אל מספר הקורבנות הבלתי נתפס ואל ההחלטות הנוראיות שנאלצו לקבל בשטח • "זו הטראומה שלנו", הם אומרים. "ראינו בחיים לא מעט זוועות והרוגים, אבל מירון הוא אירוע שלעולם לא נשכח"

לפני כמה שבועות, בתו בת ה־9 וחצי של מוטי בוקצ'ין, דובר ומתנדב בזק"א ישראל, שאלה אותו אם השנה ייסע שוב למירון, להילולת ל"ג בעומר. הוא השתתק, אחר כך כחכך בגרונו, ולבסוף ענה בפנים חתומות: "באמת שאני לא יודע".

בוקצ'ין, שבמהלך 24 שנותיו כמתנדב בזק"א נכח בלא מעט אירועים כואבים, מרגיש שהפעם הוא לא מסוגל. שהזיכרונות מהאסון הגדול אשתקד, שבו נהרגו 45 ילדים, נערים וגברים בשל הדוחק במעברי ההר, לא מרפים.

"זו הטראומה שלי", הוא אומר. "מאז שאני בן 13 אני מגיע להילולה. בכל שנה אני מחכה ליום הזה. אבל השנה, כשהתחילו לדבר עליה, הרגשתי צמרמורת. זו תחושה קשה מאוד, שהמקום שהוביל להתרוממות רוח כזו גדולה אצלי במשך שנים, הפך למקום שאני לא יודע אם ארצה בכלל להגיע אליו.

"זה משהו שמעולם לא קרה לי. אין לי בעיה לנסוע באוטובוסים, למרות שראיתי עשרות אוטובוסים מתפוצצים בשנות ה־90. אין לי בעיה ללכת לשוק מחנה יהודה בירושלים, למרות שטיפלתי שם בהרוגי הפיגוע ב־1997. אבל קשה לי מאוד להגיד שאחזור להילולה של מירון".

בשנה האחרונה הספיק להגיע למירון פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשבוע לאחר האסון, כחלק מהליך טיפולי ושיקומי של זק"א. "חזרתי לשם ביחד עם קבוצה של מתנדבים, והיו תחושות מאוד קשות", הוא מספר. "היה הרבה בכי, המון התפרצות של רגשות. אבל היה בזה גם משהו מחזק, מקל. שרנו, בכינו, התחבקנו כולם, רצינו לשנות את התחושה הפנימית הנוראית הזו שנשארה אצלנו מהתופת שהיה שם. מעין פורקן. אבל המחשבות משם לא מרפות".

בפעם השנייה הגיע למירון בחול המועד פסח. "החלטתי לנסוע להר עם המשפחה שלי, לראות איך אני מגיב למקום. חזרתי הביתה בהרגשה מאוד לא טובה. התחילו לצוף בי רגשות של כאב, חרדה, פחד. וזה מוזר. כאיש זק"א, עברתי לא מעט פיגועים. ראיתי לא מעט זוועות והרוגים, והלב נשבר. אבל פה היה משהו אחר. לא האמנתי שבמקום כזה אנרגטי וחיובי יכול לקרות כזה אסון גדול. אסון שמלווה אותי עד היום".

בוקצ'ין היה במירון בגופו, ונפשו עדיין שם. ביחד עם מאות אנשי חילוץ והצלה, שוטרים, רופאים וחובשים, טיפל בהרוגים ובפינוי הפצועים. בין ההמונים, היו גם חובש איחוד הצלה יצחק שיינברגר, שהגיע עם בנו כדי לחגוג בהילולה, ופרמדיק מד"א יוסי חלבי, שהגיע לעבוד. שלושה מטפלים עם ניסיון של שנים, שמצאו את עצמם חסרי אונים מול האסון הגדול. כמעט שנה אחרי, ורגע לפני הילולת ל"ג בעומר הראשונה מאז האסון, הם חוזרים לחוויה האישית שלהם.

"זו סגירת מעגל"

"עד שעברתי טיפולים וסדנאות, לא הייתי מסוגל לשבת ולדבר איתכם ככה בחופשיות על האסון", אומר יצחק, חובש איחוד הצלה. "הייתי מעביר לילות שלמים בחוסר שינה, בשתיקה. עם מחשבות, ריחות, קולות. רק עכשיו, אחרי שלמדתי לבטא את עצמי בכתיבה, אני מרגיש פתוח יותר. רק עכשיו אני גם יכול להגיד שאני באמת מחכה לל"ג בעומר במירון עם הבן שלי, שגם היה שם בשנה שעברה.

"זה סוג של סגירת מעגל מבחינתי. באתי לשם להתפלל ולרקוד ולשמוח, ולא עשיתי את זה. עכשיו אני רוצה להשלים את החסר. החלום שלי הוא להיות שם בשעת ההדלקה, לקחת דף ועט ולכתוב תחת כיפת השמיים, מעין סדנת כתיבה פרטית שלי ושל הבן שלי עם הכלים שקיבלתי".

"התנאים בזירה היו הגרועים ביותר שיכולים להיות". כוחות ההצלה במירון, צילום: אי.אף.פי

הוא בן 30, מחיפה, נשוי ואב לשניים. הגדול בן 9 וחצי, הקטנה בת כמעט שנתיים. כבר חמש שנים שהוא מתנדב באיחוד הצלה כחובש וכפעיל ביחידת "חוסן", יחידה לסיוע נפשי בחירום, המעניקה טיפול לנפגעי חרדה בעיקר בסמיכות לאירוע, כדי למנוע פוסט־טראומה. בשנתיים האחרונות הוא עובד בקופת חולים מאוחדת כלוקח דמים.

השיחה לא קלה לו. לפרקים הוא נעצר ונלחם בדמעות. לפרקים מדבר בשטף, ללא הפסקה. חשוב לו להראות שאירועים כאלו משאירים חותם גם על מי שחווה לא מעט אירועים אחרים בחייו, ושיש דרכים להתמודד עם הפחד.

זו אינה הפעם הראשונה שבה הוא חווה אירוע טראומתי. ב־2003, כשהיה בן 12, עמד בסמוך לאוטובוס קו 2 בירושלים, כשמחבלים פוצצו אותו. "אני זוכר את כל מה שהיה שם כאילו זה קרה עכשיו", הוא נע באי שקט. "ראיתי מראות מזעזעים שאני משחזר אותם גם היום. אז, כילד, לא טיפלתי בהשפעות של הפיגוע. אני הרי גיבור. אני גבר, לא צריך עזרה מאף אחד. אבל היום אני יודע להגיד שחוויתי טראומה. עד היום קשה לי להריח ריח של בשר על האש, או ריח של דם.

"זו גם הסיבה שהתחלתי להתנדב באיחוד הצלה, כי רציתי להציל חיים. להתגבר על הקושי הפנימי שלי, כדי לעזור לאחר. להרגיש את האדרנלין הזה, שאני עוזר למישהו. החלטתי שאני אהיה זה שיודע מה לעשות בשטח, ונותן את הסיוע הראשוני. וזה מה שהנחה אותי כשעשיתי המון החייאות במירון. חשבתי כל הזמן איך אני יכול להציל, להציל, להציל".

"צריך לעצור את זה"

האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון, שאירע ב־30 באפריל 2021 - ל"ג בעומר אשתקד - נחשב לאסון האזרחי החמור ביותר בתולדות המדינה. עשרות בני אדם, שניסו לצאת מרחבת חסידות תולדות אהרן דרך גשר דב, נדחקו ונרמסו. 45 גברים וילדים נמחצו למוות, 145 נוספים נפצעו.

בתוך הדוחק והכאוס, מוטי, יצחק ויוסי רצו אל תוך ההמון, בניסיון להציל חיים. בדיבור שוטף, מהיר, הם נזכרים באירועי אותו הלילה. בתחושת חוסר האונים אל מול המספר הגבוה של הנפטרים. במוזיקה שעוד המשיכה להתנגן כשחלק מהאנשים נלחמו על חייהם. בקושי להבין כיצד ברגע אחד אדם רוקד ומתפלל, ובשני כבר אינו בין החיים.

מוטי (42), תושב פתח תקווה, נשוי לחני, בת גילו, ואב לשישה ילדים. הגדולה בת 22, הקטנה בת שנה. למירון נהג להגיע כדי לעבוד וגם להתפלל. "בזק"א מגיעים מוקדם לאירוע, כדי לארגן את חמ"ל איתור הנעדרים. בשנה שעברה הבת שלי נסעה איתי, וסיכמתי עם אשתי שלא אשאר ואחזור הביתה בערב ל"ג בעומר.

"באותו הערב ארזתי את הדברים שלנו, ואשתי כל הזמן שאלה אם אני יוצא, אבל התעכבתי. לא יודע למה, אבל הרגשתי שאני רוצה למשוך עוד זמן, להיות עוד קצת בשמחה, בהתרגשות הזו. בחצות נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. יצאנו ממושב מירון בנסיעה איטית, כי היו המוני אנשים מסביב, ופתאום אני שומע בקשר 'יש נפילה של טריבונה במתחם, יש כמה נפגעים, לא ידוע מצבם.

"בום", הוא מטיח את ידו על השולחן. "מייד עצרתי בצד, לקחתי את מכשיר הקשר ושמעתי את אחד הכוננים אומר 'אני מתחיל החייאה'. אחרי 20 שניות שמעתי כונן אחר אומר 'גם אני מתחיל החייאה'. ועוד אחד, ועוד אחד. השארתי את הרכב במושב, תפסתי את הבת שלי ורצתי איתה למוקד של זק"א. השארתי אותה שם ורצתי לרחבה. ראיתי את ההמון רץ החוצה, והמוזיקה עדיין מנגנת, כי לא ידעו מה קורה באמת. רצתי פנימה, ובדרך ראיתי את צוותי ההצלה מנסים להחיות אנשים. אחד ועוד אחד ועוד אחד.

"ניגש אלי פרמדיק של מד"א ואמר לי 'תשמע, יש פה בערך עשר החייאות. אתה בכיר בזק"א, אז בוא איתי ונעבור לראות מה קורה'. ואנחנו עוברים אחד־אחד, בליווי רופא. הפרמדיק עוצר ליד אחד, מחבר את המוניטור לראות אם יש סימני חיים, עוצר את ההחייאה וקובע מוות. ואז אני אומר למתנדבים לטפל בגופה. ואנחנו ממשיכים הלאה. עוד אדם שנפטר, ועוד אחד. באדם השמיני אמרתי שזה לא יכול להיות. שצריך לעצור את זה".

"לא יכולתי לשמוע יותר מדי על המשפחות, ההלוויות". מוטי בוקצ'ין, צילום: אפרת אשל

הוא עוצם את עיניו. עד היום הוא זוכר את הטלפונים המצלצלים בכיסם של המתים. אימהות, בנות זוג, חברים, ששמעו על האסון ורצו לוודא שיקיריהם לא בין הנמחצים. הוא זוכר היטב איך על צג הטלפון של אחד ההרוגים ראה את הכיתוב "אשתי היקרה", בדיוק כמו שמספר הטלפון של אשתו שלו שמור אצלו בטלפון.

"אני רואה את השם הזה על הצג שלו, ונעמד ולא מצליח לזוז. מעולם לא קרה לי שהשתתקתי באמצע אירוע. בדרך כלל אני ב'פול' עשייה. מרוכז. אבל כאן התחלתי לספור את הגופות, ובכל רגע מגיעה עוד גופה ועוד גופה. הגעתי ל־18 הרוגים שהטלפונים שלהם מצלצלים בכיסים, וזה לא נגמר. זה היה מספר לא הגיוני של מתים.

"ופתאום מתנדב אחר צועק לי מאולם הכנסת האורחים שיש עוד גופות. הן היו מכוסות בווילונות של האולם, שנתלשו כדי לכסות אותן. הרי חילצו את האנשים בשיא הדוחק. זה היה מראה קשה מאוד, שעוד לפני שהצלחתי לעכל אותו, מתחנת מד"א שבאמצע ההר הודיעו שיש עוד כמה אנשים שנאלצו לקבוע את מותם.

"ניסינו לרדת לתחנת מד"א הסמוכה. זו ירידה של חצי דקה, אבל בגלל הדוחק לקח לנו אולי עשר דקות. כשהגעתי למטה, ניגשה אלי אישה חרדית מלווה בכמה ילדים. היא הראתה לי תמונה של בעלה במצלמה, כי לה היה טלפון חכם, וזיהיתי את הפנים שלו. הוא היה אחד ההרוגים שפינינו. הילדים צועקים ביידיש 'טטי, טטי', והיא מבקשת שאגיד לה אם ראיתי אותו, ואני לא יודע מה לעשות. מצד אחד אני רואה את הבת שלי, ומצד שני את האשה שאני כבר יודע שהיא אלמנה, ואת הילדים שאני כבר יודע שהם יתומים, ושותק.

"נכנסתי לבד לאחד החדרים בתחנה והתחלתי לבכות כמו תינוק. משהו שכמעט לא קרה לי בכל שנותיי בזק"א. אבל לא היתה לי ברירה, אלא להתעשת אחרי כמה דקות. הבת הגדולה שלי, שהגיעה להילולה בעצמה, לקחה איתה את הבת הקטנה, ואני המשכתי לעזור עד למחרת".

אתה יכול לשים את האצבע על אירוע מסוים שהשפיע עליך במיוחד במירון?

"יש הרבה דברים שיושבים עלי ממירון. המילה 'מירון', ההתעסקות בהילולה, מציפות אצלי את הכל מחדש. אני מדבר איתכם ואני לא שקט. הבטן שלי מתהפכת, המראות חוזרים, ואלו מראות קשים. כמתנדב זק"א, אין לי זמן פציעות. מלאך המוות לא שובת, ולצערי הוא עובד קשה מדי. לכן בדרך כלל אנחנו משתדלים לא 'לחפור' יותר מדי על המוות. אבל כאן נשאבנו בלי שרצינו.

"נשארנו עם השכול הכבד והגופות, ועם האנשים שנמחצו. ילדים, בחורים, מבוגרים. זה לא פסח על אף אחד. לא אשכח שתוך כדי האירוע התקשרו אלי מאחד מערוצי הרדיו ושאלו אותי כמה הרוגים יש. חשבתי שזה מהמוקד והתחלתי לספור. לא ידעתי שזה בשידור חי. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה... ככה אני סופר ואומר לעצמי שזה לא יכול להיות, שאולי התבלבלתי. זה היה נורא".

"זוכר שאמרתי 'ניצלת'"

יצחק, חובש איחוד הצלה, הגיע למירון עם בנו, צביקי, כדי להשתתף בהילולה. "מאז שהייתי תינוק אבא שלי היה לוקח אותי להילולה במירון, וגם אני לוקח את הבן שלי מאז שהוא תינוק", הוא מספר. "באנו להתפלל ולשמוח. בדרך כלל היינו עולים לשם במדרגות, בדיוק במקום שבו כולם נמחצו. אבל האוטובוס שלנו התבלבל, ונכנס לחניון מרוחק יותר, כך שהתעכבנו בעשר דקות. זה מה שהציל אותנו מלהיות בערימה הזו.

"לקחתי איתי בתיק ציוד בסיסי של איחוד הצלה, ואת האפוד. בדרך כלל אני משאיר את הציוד ברכב, אולי יהיה מקרה שאוכל לסייע בו כחובש. כאן החלטתי לשים אותו בתיק. איך שהגעתי למדרגות, שמעתי צעקות בקשר 'צריך חילוץ', כי חשבו שאחת הטריבונות קרסה. ראיתי כמה חבר'ה מאיחוד הצלה רצים, הכנסתי את הבן שלי לחפ"ק מתנדבים ואמרתי לו שיחכה, שאני תכף חוזר. באמת שחשבתי שזה משהו קטן, שמישהו נפל או משהו. הוא אמר לי 'לך תציל חיים, אני אסתדר'. הוא גיבור בעצמו.

"פתאום אני רואה שהשוטרים מורידים את הגדר הלבנה מצד ימין, ומתנדב אחד מתחיל החייאה. אמרתי לעצמי 'אוקיי, זו החייאה, לא סתם מישהו שנפל'. לבשתי את האפוד של איחוד הצלה, הסתכלתי לצד השני וראיתי ערימות של אנשים. חלק עדיין שוכבים, חלק מדברים, חלק בהכרה, חלק לא. והמטפלים מתחילים החייאות. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. ואני מתחיל להחיות אדם על המדרגות, ומגיעים עוד ועוד מתנדבים, ומבצעים החייאות אחד ליד השני.

"כשלאחד המטופלים חזר הדופק, עזרתי לו לקום והתחלתי למשוך אותו. לא היה איפה לדרוך בכלל, והיינו צריכים להעביר אותו מעל הגופות. זה היה מטורף. אני טיפלתי באנשים, ויודע שהצלתי אנשים. יש לי זיכרון טוב, וזכרתי פנים של אנשים שטיפלתי בהם, שלא הופיעו אחר כך בתמונות של ההרוגים".

הכאב מכה בו גם היום. שטף הדיבור המהיר שנעצר בפתאומיות, העיניים שנעות בזריזות לכל הצדדים ותנועות הידיים החפוזות כשמדברים שוב ושוב על מספר המתים. "ערימה", מגדיר יצחק את כמות האנשים האדירה שהצטופפה על מדרגות ההר. "ראיתם את הסרטונים?" הוא שואל. "כי אני לא. לא הייתי מסוגל. הספיק לי השטח".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"בהתחלה כשעשיתי החייאות, המוזיקה לא הפסיקה. הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. אני מנשים ואומר לעצמי 'רק שיחיה, רק שיחיה'. מה הוא אשם, ילד בן 12. בחור בן 15. מגיע לו לחיות. מה הוא רצה, להתפלל ולרקוד? אלו שאלות שלא מגיעות ממקום אמוני, לאמונה אין קשר לכאב ולטראומה, הרי הכל כתוב מלמעלה. אבל אתה רוצה להציל כל אחד.

"אני זוכר שהנשמתי בחור אחד, והוא פתאום פקח עיניים והתחיל לדבר איתי. אמרתי לו שעכשיו מפנים אותו לבית החולים, ושהוא ניצל. אני זוכר איך אמרתי את זה, 'ניצלת', ושמחתי שהוא יצא שלם מתוך הערימות".

"באירוע הזה לא היתה טיפת דם אחת". מירון, שעות אחרי האסון, צילום: דוד כהן/ג'יני

"אף אחד לא קלט"

במשך כמעט שעה וחצי טיפל יצחק בנפגעי ההר, ורק אחר כך חזר לחפש את צביקי. "רצתי לחפ"ק, והתברר לי שהוציאו אותו משם כדי להכניס גופות. לא רצו שהוא יראה את המראות הקשים, אבל לא ידעו להגיד לי איפה הוא. יצאתי והתחלתי לצרוח. לחפש אותו. הייתי בחוסר אונים מוחלט. וכל הזמן הטלפון שלי מצלצל. אנשים שמכירים אותי ויודעים שאני שם, התחילו לבקש ממני לחפש קרובים שלהם. שואלים אותי איפה הבן שלהם, הבעל, הילדה. ואני לא יכול להגיד להם מה באמת קורה.

"בסוף מצאתי את צביקי במדרגות ליד החפ"ק. אישה אחת עזרה לו, כיסתה לו את העיניים עם התיק, למרות שהוא כבר ראה מה שראה. כשראיתי אותו פרצתי בבכי. התפרקתי. רציתי להישאר בזירה ולהמשיך לעזור, אבל מתנדבים אחרים הורידו אותי מההר. אמרו לי שהייתי שם יותר מדי זמן. שזה לא טוב לי, שאלך הביתה".

את הירידה הארוכה מההר העביר תוך כדי שיחת טלפון עם אחיו הגדול שליווה אותו. "אני חושב שאף אחד לא קלט את גודל האירוע. אני זוכר שבדרך למטה שמעתי אנשים אומרים שאולי יש 20 הרוגים. ואני מלמלתי לעצמי 'איזה 20. הרבה יותר. הרבה הרבה יותר'".

למרגלות ההר חיכו ליצחק ולצביקי מתנדבי חוסן, שעטפו אותם מהרגע הראשון. הוא מוציא מכיסו את הטלפון הסלולרי ומראה לנו ציור שצייר צביקי כחלק מטיפול שקיבל לאחר האסון: מבנה שעליו כתוב 'איחוד הצלה', ולצידו שלושה אנשים סוחבים אלונקות בידיהם, ועליהן מונחים אנשים עם ראשים כחולים. "זה מה שהוא מתאר שהוא ראה. אנשים עם ראשים כחולים, ואנשי איחוד הצלה דופקים על החזה שלהם".

"דחפנו את עצמנו קדימה"

יוסי חלבי, פרמדיק מד"א, לא זוכר אירוע בסדר הגודל של אסון מירון. "זה האירוע הכי קשה שנתקלתי בו", הוא אומר בשקט. "חוסר האונים, תנאי הזירה הקשים, כמות המשתנים ומספר המכשולים. אין משהו שאתה יכול לדמיין שלא קרה שם. אתה רואה 30 או 40 החייאות סביבך, זה קנה מידה שלא הכרתי. ראיתי פיגועי התאבדות שבהם היו עשרות פצועים, אבל סדר גודל כזה לא ראיתי".

הוא בן 45, מתגורר בכפר תבור. נשוי ואב לשלושה. עובד במד"א כבר 30 שנה, כיום כפרמדיק באגף המבצעים וביחידת המסוקים, ומנהל מחלקת תגובה מיידית. בימים אלו הוא עסוק שוב בהכנות לאירוע ל"ג בעומר במירון, ומקווה שהופקו הלקחים.

"מדובר באירוע שההכנות אליו נעשות חודשים קודם לכן. בשנה שעברה, כבר בצהריים ביצענו תרגיל רב־נפגעים במגוון תרחישים, כמו שריפה, פח"ע, קריסה של תשתיות. דוחק לא היה משהו שחשבנו עליו".

ביום האסון שהה יוסי בתחנת מד"א במתחם. הוא זוכר שכבר שעות לפני תחילת האירוע הורגש העומס, כשמתנדבי מד"א נקראו לטפל באדם שקיבל דום לב, ונאלצו לפלס את דרכם בין המוני אנשים כדי להצילו.

"כמה דקות לפני השעה 01:00 בלילה התחלנו לשמוע צעקות וצרחות בקשר, על אירוע חריג על נפילה של אנשים. היינו במרפאה, משהו כמו 130 מטרים ממקום האירוע, אבל הדוחק היה נוראי. התחלנו לנוע, כעשרה פרמדיקים וחובשים, כי הבנו שמשהו מתרחש שם, למרות שלא ידענו בדיוק מה. היינו צריכים לדחוף את עצמנו קדימה, פשוטו כמשמעו, להפעיל מרפקים. אף אחד לא שמע את הקריאות שלנו, ואם לא היינו מפעילים כוח לא היינו מגיעים לשום מקום.

"בתוך שלוש דקות מצאנו את עצמנו בתוך הסמטה, ממש ליד המקום שבו היתה ערימה של האנשים ששכבו אחד על השני, אבל לא ראינו כלום. מצאנו אדם ששכב על הרצפה, שניים-שלושה מטרים מהמקום, שהתלונן על כאבים ביד. חשבנו שזה חלק מהאירוע, שההיסטריה מיותרת. ניגשנו לטפל בו, ואחרי שנייה אנשים התחילו למשוך אותנו פיזית בידיים. הובילו אותנו כמה מטרים קדימה עד שנתקלנו במחסום אנושי בגובה של החזה שלי. מאות אנשים, צרחות אימה, צעקות של שוטרים, והמוזיקה עדיין מתנגנת ברקע. ראינו אנשים חיים שוכבים בין הגופות, אנשים עוד הזיזו רגליים וידיים וצרחו, מי שעוד הצליח לצרוח.

"כבר בשניות הראשונות הבנו שיש כאן אסון, כי ראינו אנשים סגולים. זה משהו שמאפיין פציעות דוחק, פגיעה שנגרמת מלחץ משמעותי ומתמשך על בית החזה. התנאים בזירה היו הגרועים ביותר שיכולים להיות, התחלתי לצרוח לאנשים, לחלק הנחיות. במקביל החלטתי למשוך שני אנשים מהערימה ולטפל בהם. נשכבתי על הרצפה והתחלתי לבצע בהם פעולות מצילות חיים. אנשים דרכו מסביבי, רומסים את הציוד שלי. הסתכלתי לצדדים וראיתי אנשים על הרצפה, כובעים, טלפונים, חפצים אישיים, פשוט נורא. שדה קרב".

הוא לוקח נשימה עמוקה. "ניהלתי לא מעט אירועים רבי נפגעים. אבל בזירה הזו פשוט לא הייתי מסוגל לבצע את מה שצריך בהתחלה, למרות שידעתי מה לעשות. קפאתי במקום. צרחתי הנחיות, ואף אחד לא שמע אותי. הרעש היה נוראי, חושך, צעקות, ומוזיקה. תנאים בלתי אפשריים לטיפול. עשיתי מה שאני מסוגל, אבל הבנתי שהאפשרות שלי לטפל ולתפקד באופן מיטבי כמעט בלתי קיימת. הסתכלתי על אנשים, וחלקם הסתכלו עלי בחזרה, הם עוד היו בני הצלה. הפרצופים, הצבע הסגול של הפנים שלהם. זה נורא. מראה שלעולם לא אשכח.

"אנשים סביבי, שחלקם חסרי ניסיון, שאלו אותי מה לעשות, ואני הייתי צריך לקבל החלטות בדילמות מוסריות קשות במיוחד. במי לטפל ובמי לא. נאלצנו ממש לעקור אנשים מלבצע החייאה במטופלים שלא היה להם סיכוי לשרוד, כי היו מטופלים אחרים שהיו זקוקים לעזרה. זה צעד לא פשוט, לעצור החייאה בילד או באיש צעיר ולהפנות את המשאבים לטובת אנשים שניתן להציל אותם. נאלצנו להוריד מטופלים ללא סימני חיים מהאלונקות, כדי לפנות פצועים שהיה להם סיכוי לחיות. אלו פעולות קשות, שאתה יודע שהן נכונות, אבל מאוד קשה לבצע אותן.

"בשלב כלשהו קראו לי לסייע בהחייאה של אחד הילדים הצעירים, וכשראיתי אותו אמרתי שאני מצטער, אי אפשר לעזור לילד הזה, הוא היה מת כבר דקות ארוכות. ילדים זה תמיד יותר כואב, אלו אירועים שזורקים אותך למשפחה שלך. אתה אומר 'אלוהים אדירים, רק לא ילדים'. כשראיתי את התמונות של ההרוגים בעיתון, מאוחר יותר, לא זיהיתי את רובם, כי המצב שלהם בשטח לא היה טוב. אבל את אותו הילד זיהיתי.

"כשסיימתי את האירוע חטפתי שוק לא נורמלי. אתה מרגיש שהגוף שלך, שעדיין מלא באדרנלין, חווה ירידת מתח אדירה, עייפות מטורפת. הפצוע הראשון מהאירוע פונה בתוך דקות והאחרון אחרי שעה וחצי, למרות שהנקודה לא היתה נגישה לכלי רכב והתנאים היו קשוחים מאוד. זה הישג לא רגיל".

איך עברו עליך הימים שאחרי האסון?

"מייד אחרי האירוע המשכנו בפעילות על מנת לחזור לכשירות. הייתי צריך לדבר עם האנשים סביבי, שחלקם היו צעירים וחסרי ניסיון, ולא חוו מעולם אירוע של החייאה בשגרה ופתאום נחשפו למראות קשים מאוד.

"ברור שהיו לי רגעים של שבר. רגעים מאוד קשים, של דמעות בעיניים, אבל דווקא בגלל שזה אירוע קיצון, המסר הוא שחייבים להמשיך הלאה".

"בניגוד לאירועים אחרים, כאן הכל קרה מהר, מאפס למאה". יוסי חלבי, צילום: אייל מרגולין - ג'יני

להלוויות הוא לא הלך. "רק בחלק קטן מהאירועים נוצר לנו חיבור עם המטופל. זה לא שגרתי, ולמעשה אנחנו מנסים להימנע מזה. חלק מהמשפחות מאוד רוצות את זה, אבל כשאתה מגיע לבקר אותן זה יכול להחזיר אותן למקומות לא טובים".

תגיע השנה למירון?

"כן. אני מתכנן לעבוד בהילולה, החל מיום רביעי אחר הצהריים ועד יום חמישי. לא היתה לי בכלל התלבטות, להפך. האסון רק חיזק את הרצון שלי להגיע, כי אני יודע שהתרומה שלי תהיה גדולה אם חס וחלילה יתרחש אירוע נוסף".

במה האירוע הזה יהיה שונה?

"אין אחד שחווה את אסון מירון, מהמטפלים, דרך השוטרים ועד החוגגים, שהאירוע לא יהיה חקוק אצלו בעת ההילולה. כולנו נהיה יותר דרוכים. אסון מירון ילווה אותנו לאורך כל האירוע. בלתי אפשרי לשכוח את זה".

"ניסיתי להתנתק"

מוטי היה מהאחרונים שנשארו בזירה. "רק למחרת האסון נסעתי הביתה, לבד, בשקט. גם לא הדלקתי רדיו. לא יכולתי לשמוע יותר מדי על המשפחות, ההלוויות. ניסיתי להתנתק. גם לא רציתי ללכת לבית הכנסת בשכונה שלי בערב שבת, לא היה לי כוח נפשי או פיזי, אבל הלכתי. וכשהרב שאל אותי אם אני רוצה לדבר, כמו שאני עושה בדרך כלל בימי שישי, ביקשתי לשיר את פיוט בר יוחאי. במשך 40 דקות חזרנו ושרנו ניגון שלוקח אולי שבע דקות. בבכי, בשירה, בניסיון לפרוק".

במשך כמה לילות נעדרה השינה מעיניו. ההרוגים, הפצועים, כמות החפצים האישיים שנשארו מאחור, לא עזבו את העיניים והנפש. כחלק מהניסיון להתמודד עם הכאב הגיע לנחם שתיים ממשפחות ההרוגים, אבל אז הבין שהמפגש קשה לו מדי.

"אשתי הצדיקה ראתה שקשה לי וביקשה מהאדמו"ר שלי לדבר איתי. בהתחלה לא רציתי לשתף. לא רציתי להכניס אנשים למערבולת הרגשות הזו. אבל הוא דיבר איתי, והקשיב, וחיזק במילים של אמונה. כשאדם מאמין שיש דברים גדולים ממנו, הוא לא מחפש תשובה. הוא מבין שאולי אלו אנשים שסיימו את הייעוד שלהם, וזה מרגיע את הנפש".

גם יצחק מרגיש את הכאב עד היום. בימים הראשונים כמעט לא דיבר. הוא איבד את התיאבון, ובשבוע אחד איבד גם שבעה קילוגרמים ממשקלו. "אי אפשר להבין את זה, את מה שהיה שם", הוא עוצם את עיניו. "את הכאב הזה שאתה לא יודע איך לרפא אותו. ביקשו ממני ללכת לנחם משפחה שהבן שלה נהרג. הם רצו לשמוע שהוא לא סבל, שהוא נפטר מייד. וזה מה שאמרתי לאמא שלו. סיפרתי לה והיא בכתה. בני המשפחה אמרו לי שהיא לא בכתה מרגע שקיבלה את ההודעה על מותו, ובכך שהגעתי וסיפרתי לה שהוא לא סבל, הצלחתי לשחרר אותה. זה עזר לי קצת להתמודד. אבל בלילות לא נרדמתי, אז הכל היה צף ועולה מחדש".

הוא עבר טיפול פוסט־טראומה בבית החולים רמב"ם, ושוחח רבות עם מתנדבי חוסן. "הטיפולים שעברתי עזרו לי להמשיך לתפקד, לעבוד, לחייך לאנשים. אבל בלילות הייתי שוכב במיטה, מסתכל על התקרה, מחכה שהזמן יעבור. היה לי עומס גדול בלב, שגדל בכל פעם שהייתי רואה את הקושי של הבן שלי, צביקי. לא הבנתי למה אני לא מצליח לעבור הלאה. חשבתי לעצמי 'יאללה, תתקדם'. אבל מי שלא היה שם, לא יכול להבין כמה קשה היה".

אחת הדרכים שמצא כדי להתמודד על הטראומה היא כתיבה. "הייתי מעלה בקבוצה סגורה בפייסבוק של 'איחוד הצלה' את מה שעובר עלי, אבל לא באמת את מה שעובר עלי. יועץ חינוכי בחוסן, אוריאל בלמס, הפנה אותי לסדנת כתיבה של הזמרת והיוצרת נעמה דרדיק, ושם פרחתי.

"במפגש הראשון נעמה אמרה לנו לכתוב אוקסימורון, ואני כתבתי זעקת הדממה. זה משהו שחרוט בי ממירון. שהכל היה כאוס וצרחות, אבל אתה מרגיש שאתה מטפל בשקט. ואחרי שהוצאתי את זה בכתב, הרגשתי 'וואו'. שאני מצליח לבטא את מה שאני מרגיש. כשהיא אמרה לכתוב מהלב ולפתוח את הפצעים, הבנתי שזה המקום שלי להיפתח. כשאני מדבר, אני נזהר לא להגיד דברים שיכולים להכאיב למישהו אחר. אבל כשאני כותב, אני יכול לכתוב הכל, הרי אני כותב לעצמי. ואז, מבחינתי, התחיל הריפוי האמיתי".

"בסוף, אנחנו כותבים הכי טוב על מה שמתחולל בתוכנו", מסבירה דרדיק. "אני לא מגיעה מהתחום הטיפולי, אבל גדלתי בקריית ארבע, שידעה לא מעט פיגועים ושכול, ואני יודעת שהכתיבה עוזרת לעבד חוויות ולהציף רגשות. אני מלמדת אנשים לבטא את עצמם בצורה יותר מדויקת ולתאר את מה שמתחולל בנפשם. זה מה שחשוב לי להעביר בסדנאות - שאפשר לחבר את הכתיבה לחיים".

"הכתיבה עוזרת". נעמה דרדיק, צילום: נעמה רוטשילד

"מה קרה פה בעצם?"

יצחק, מוטי ויוסי ראו לא מעט אסונות בחייהם, וטיפלו בלא מעט פצועים. אבל משהו במירון, הם מסבירים, השפיע עליהם בצורה שונה, חזקה יותר, מכל אירוע אחר.

"אחד ממנגנוני ההגנה שהמוח והנפש בונים זה למצוא את המניע לאסון", מסביר מוטי. "כשיש פיגוע, אתה מטפל בזוועות ומסביר לעצמך שהיה פה מחבל שרצה לפגוע, להרוס. כשאתה מגיע לזירת תאונה, אתה מבין שמישהו לא נהג בזהירות, גם אם לא בכוונה. אבל באסון מירון טיפלתי בהרוגים, ואמרתי לעצמי 'מה הסיפור? מה קרה פה בעצם?' ועד היום אני לא מצליח להבין מה קרה.

"אנשים היו באירוע משמח, רקדו ושרו, ורגע אחרי נהרגו על כלום. על כלום. מה שעוד הוסיף פה לכאב היה שהייתי חלק מהאירוע עצמו. בדרך כלל קוראים לנו להגיע לאירוע. יש לנו זמן נסיעה לזירה, זמן לעכל. אבל אני הייתי במירון, הייתי בשיא הריקודים רגע לפני שהכל קרס".

יוסי: "בניגוד לאירועים אחרים, כאן הכל קרה מהר, מאפס למאה. ממצב של טיפול באירוע שגרה, עברנו בתוך פרק זמן קצר מאוד לקטסטרופה. בדרך כלל באירוע רב־נפגעים אתה מקבל בדרך דיווחים והסברים, ובתת־מודע שלך אתה מתכונן למה שמתרחש. כאן הבנו שקורה משהו, בלי מידע קונקרטי, ובתוך שניות היינו בתוך אסון.

"גם כשהתחלנו לטפל בנפגעים לא ידענו בהתחלה מה גרם להם להגיע למצב הזה. צעקו לנו שהם נפלו למעלה, שקרסה טריבונה, כל מיני דברים. לא היינו מוכנים לאופי הפציעות, פציעות מעיכה וחנק, שהוא נדיר מאוד. בדרך כלל באירועים רבי נפגעים אתה מצפה לראות דם, ובאירוע הזה לא היתה טיפת דם אחת".

יצחק: "כשאתה יודע שיש מפגע, אתה יודע שהאירוע נגמר. שפינית את הפצועים למקום בטוח, וזהו. אבל כאן היה אירוע מתמשך, ואנשים מתו תוך כדי. עד שהשוטרים הגיעו והורידו את הגדרות עם הידיים. אין על הכוח של השוטרים באותו יום".

האסון השפיע עליכם מקצועית?

יוסי: "כאנשי מד"א אנחנו חווים אירועים קשים כל יום, זו השגרה שלנו. אלו אירועים שמלווים אותנו. אבל מירון הוא אירוע שילווה אותי תמיד, שלעולם לא אשכח אותו, עד הפרט האחרון. אני זוכר את עצמי שוכב על הרצפה בשניות הראשונות, מנסה לבצע אינטובציה בפצוע שהחלטתי להחיות אותו, מסתכל ימינה ושמאלה ורואה סביבי קטסטרופה.

"אין ספק שאסון מירון זה משהו שאתה סוחב איתך קדימה, חד וחלק. אני לא חושב שיש מישהו שהיה שם ושלא סוחב איתו תמונות וקולות משם ברמה יומיומית. אין יום שלא קופץ לי משהו מהאסון. אבל חשוב לי לספר על מה שעברתי, גם כדרך התמודדות וגם כדי ללמד אחרים. שאנשים יבינו מה היה שם, שיידעו למנוע את זה או לטפל באירוע כזה בעת הצורך".

מוטי: "אם אני אתעמק בכל פיגוע, אני לא אוכל לטפל באנשים בסיטואציה הבאה. לא אוכל לצאת ולהתנדב. אבל גם אנחנו בני אדם, עם גוף ונפש ומשפחה, שעוזבים את החיים שלהם כדי להתעסק בדבר הכי קשה שיש, ולמחרת חוזרים לאישה ולילדים ולעבודה. אחרי שהבת שלי שאלה אותי אם אלך השנה להילולה, שאלתי אותה אם היא היתה רוצה לבוא. הרי היא גם היתה שם, באסון. היא לא ענתה". 

batchene@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi