צליל, ריח, געגוע, מקום וחוויה - החושים הישראליים

צליל.יש שני צלילים שהם בעיניי תמציתן של הישראליות והיהדות, ובכל פעם שאני שומע אותם - אני מתרגש מחדש. הראשון שבהם הוא שירת הסליחות. הצליל של החיבור הקדוש הזה ששירת הסליחות מאפשרת בין רבים כל כך, הנעים זה לצד זה, מי בעיניים דומעות ומי בעיניים עצומות, ברגע מזוקק של תחינה וקריאה לבורא עולם. הצליל השני הוא זה של צפירת יום הזיכרון. בכל שנה, פעם בפתחו של היום המרגש והכואב הזה ופעם בבוקר שלמחרת, קולה של הצפירה הזאת מחבר אותי מייד שוב אל פניהם הצעירות של חברים, פקודים ומפקדים, שנפלו על הגנת הארץ האהובה שלנו, וחסרונם מורגש כל כך.

ריח.יש ריח אחד, הכי ישראלי בעיניי, שכאשר אני חוזר אליו ומשחזר את הניחוח המיוחד שלו - אני מייד שב אל ימי הילדות שלי. זהו ריח עצי האורן ומראה עצי האלון והאלה בחורשה בכרמל שלצידה גדלתי. הריח הכל כך ישראלי הזה מעלה אצלי באופן אוטומטי זיכרונות ילדות, שבה התאהבתי בארץ ישראל. ריח הילדות הזה משכר בכל פעם מחדש, וגם מעלה געגוע גדול לימים אחרים.

געגוע.יש בי געגוע אמיתי לשיחות הנפש שהיו לי עם חברי כאח לי, עמנואל מורנו ז"ל. הציבור הרחב לא יודע עליו רבות, כמעט כלום בעצם, למעט דרגתו ושמו. אפילו תמונתו עדיין אסורה בפרסום, אבל אצלי פניו חקוקות תמיד, ובעיקר אישיותו, גישתו לאדם וראיית העולם המיוחדת שלו. עד לנפילתו במלחמת לבנון השנייה, מורנו היה חבר הנפש המיידי שלי. הכתובת הראשונה לחלוק ולשתף. עד היום יוצא לי הרבה מאוד לחשוב לעצמי: מעניין מה עמנואל ז"ל היה אומר על נושא כזה או אחר. אני מרגיש בחסרונו בכל יום.

מקום.אף על פי שגדלתי בחיפה, נהניתי ממנהג משפחתי מיוחד שהיה לנו: בכל קיץ נהגנו לעשות החלפת דירות למשך שבוע בין חיפה ולירושלים, שהפכה לבית עבורנו בימי החופש הגדול. בזכות הנוהג הזה למדתי להכיר את ירושלים היטב - דרך הרגליים. עד היום אני מתגעגע מאוד להליכות המשותפות עם אבא, אמא ואחיי ברחובותיה הקסומים של ירושלים, עיר אחת ויחידה.

חוויה.חלפו כמעט 30 שנה מאז, אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: טקס סיום מסלול בסיירת מטכ"ל, שנקרא גם "טקס סמלים". בסופו מקבלים את סמלי היחידה, שאותם אסור לענוד. אל הטקס הגענו רק הלוחמים, ללא המשפחות, והוא התקיים בחוות ממשית שליד דימונה, שם סיימנו את השבוע המסכם - "שבוע בדד". במהלך אותו שבוע הלכנו 140 קילומטרים, נושאים 50 ק"ג על הגב, לבד, בלילה וביום, לגמרי לבד. החוויה הזו עיצבה את אישיותי.