חיי השתנו מקצה לקצה, הפיגוע הביא איתו מכשולים רבים

בליל 20 ביוני 2002 התחולל אחד הפיגועים המטלטלים במדינה. משפחה צנועה בת שבעה ילדים ביישוב איתמר שבשומרון, הכנות אחרונות לכבוד שבת. שני ילדים מבלים עם חברים, האב בדרך חזרה מהעבודה, אמא במטבח עם שלושת הילדים הצעירים שעוזרים, ובעיקר מפריעים, בבישולים.

בשעה 21:00 מחבל ארור חדר הביתה ורצח את אם המשפחה, רחל שבו, יחד עם שלושת הילדים נריה, צביקה ואבישי; ופצע את הבת, אביה, שהתחבאה מתחת למיטה ובמהלך החילוץ נפצעה בבטנה, ואת עשהאל ששכב על הרצפה באותו חדר שבו נרצחו שלושת אחיו. הילד הזה הוא אני.

התחזיתי למת במשך 40 דקות, עד שחילצו אותי במסוק לבית החולים. שם איבדתי את הרגל. שכבתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים, שבהם הוצאו מגופי 200 רסיסי רימונים שהתפוצצו לידי בלילה שבו הבית שלנו נשרף. המחבל חוסל לאחר קרב עיקש מול יחידות מובחרות של צה"ל.

המשפחה התפרקה נפשית ונדרשו לי שנים של מאבק עצמי כדי לקום

המשפחה הצליחה להשתקם, אבא בועז התחתן בפעם השנייה, נולדה לו שלישייה שבקרוב תחגוג בר מצווה. ארבעת ילדי המשפחה שנותרו בחיים התחתנו גם הם.

חיי השתנו מקצה לקצה. הפיגוע הביא איתו מכשולים רבים, החל מסביבת לימודים בית־ספרית שלא ידעה להכיל את הנכות שלי, ועד למרצה בתואר הראשון שביקשה ממני לא להגיע עוד, בטענה שהנכות שלי לא מתאימה לשיעורים. להישאר אופטימי ולהמשיך להאמין - זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. כל זיכרונות הילדות נשרפו בבית, המשפחה התפרקה נפשית ונדרשו לי שנים של מאבק עצמי כדי לקום.

המקום היחיד שבו מצאתי מפלט היה בבריכת השחייה באיל"ן רמת גן - מרכז הספורט לנכים, המקום היחיד שבו לא חשתי שונה. גם היום אני חלק ממנו, כקפטן קבוצת ליגת העל בכדורסל כיסאות גלגלים וכמאמן שחייה וכדורסל.

החזקתי מעמד כל השנים בזכות אבא שלי, שעמד מחוץ לביתו שנשרף בעוד אשתו ובניו בפנים. אבא שלא היה יכול לשבת שבעה, כי היה עליו לעבור בבתי החולים שבהם אושפזו ילדיו. אבא בועז היה כל מה שיש לי. וזה היה הרבה.

כלי משמעותי בחיי: הצבת מטרות

אם ניתנה לי ההזדמנות להעביר לכם הקוראים משהו מהדרך שעברתי, אבקש מכם שתאמינו בעצמכם. תאמינו שהקשיים שאתם עוברים הם כדי להעלות אתכם למקומות גבוהים יותר. 

ביום חגיגי זה אשתף אתכם בכלי משמעותי בחיי: הצבת מטרות. כשחקן כדורסל, שמתי לעצמי מטרה להגיע לאולימפיאדה. לאחר מכן המטרה היתה להצטרף לנבחרת ישראל, ומאז יצאתי לשחק כדורסל מקצועני בגרמניה במשך שנתיים.

הערב אזכה לכבוד הגדול ביותר שאזרח במדינתנו יכול לקבל - אשיא משואה בהר הרצל. הרגשות מעורבים: בבוקר אעלה לבית הקברות לבקר את משפחתי היקרה, וכמה שעות לאחר מכן אעלה על הבמה. המעבר חד ומדגיש את חשיבות יקירינו בהמשך קיומה של המדינה. הכאב קיים, הזיכרון חי והרגשות צפים.

כשתראו אותי מדליק משואה, תחשבו רק על דבר אחד - אפשר לעבור כל מכשול בחיים

בחודש האחרון זכיתי להמשיך את שושלת ישראל עם הולדת בני הבכור, ליאם. כבוד גדול עבורי להדליק משואה, אך זכות זו לא ניתנה לי בגלל השואה האישית שעברתי, אלא בשל בחירתי להנציח את החיים בדרך שבה סללתי את הקריירה הספורטיבית שלי ברמה הכי גבוהה שספורטאי יכול להגיע אליה.

כאשר תראו אותי מדליק משואה, אני רוצה שתחשבו רק על דבר אחד: אפשר לעבור כל מכשול בחיים. זה תלוי רק בנו. קמנו כעם מהשואה, קמנו כמשפחה מהפיגוע, ונמשיך לקום מכל מכשול הבא לפנינו.

אני מרגיש את החיבוק האוהב עוטף אותי מהרגע שבו התעוררתי בבית החולים ועד לרגע הדלקת המשואה.

לתפארת מדינת ישראל!