ללמוד מהטרגדיה: ההשלכות ההרסניות של תרבות ה"סמוך"

המחיר הכבד שגבהאסון השיטפון הגדול בתולדות ישראלאינו נותן מנוח - גם בשל הידיעה הברורה לכל שהטרגדיה יכולה הייתה להימנע על נקלה, וגם בגלל הדיון הנוסף והנרחב שאיננו מקיימים כראוי על "תרבות הסמוך", שלנוכח ניסיון העבר הצורב קשה להפריז בסכנותיה.

במקרה הנוכחי, כבר בתחילת השבוע שעבר ניתנו התרעות על מערכת של שלושה ימים שתכלול גשמים עזים ושיטפונות, כך שלא היה מדובר בהפתעה. נכון הוא שלרוב מזג האוויר בארצנו הוא "צפוי" במובן מסוים לאורך מרבית ימות השנה ותחזיות, מטבען, רחוקות מלהיות מדע מדויק. אלא שדווקא משום כך היה צריך לשים לב להתרעות שניתנו מבעוד מועד. עלינו להקפיד להיות קשובים להנחיות ולהיערך בהתאם, ולא מדובר בתורה מסיני: סכנת שיטפונות היא התרעה לכל דבר, ולכן - כשיש התרעת שיטפונות, לא נכנסים בשום אופן לערוץ נחל או לסביבתו הקרובה. זו סכנת חיים, במלוא מובן המילה.

הדיון האקדמי בשאלה "האם זו הסערה החריגה ביותר?" ימשיך להעסיק בזמן הקרוב מדעני אקלים (כרגע עדיין קשה לקבוע; אירועים כאלה התרחשו בחודשי אוקטובר 2015, 1997, 1987, בפברואר 1975 ועוד), אם כי מובן מאליו שאין זה משנה דבר עבור משפחות הרוגי האסון הנוכחי.

חשוב לדעת את עובדות הטבע: שיטפונות בנחלים מתרחשים מדי שנה, ולעיתים, אם לא מקפידים על ההנחיות, הם גם גובים את המחיר החמור מכל. דווקא העובדה שמדובר בעשרה תיכוניסטים ממכינה קדם צבאית שנקטפו בדמי ימיהם צריכה להקל עלינו לנהל דיון חינוכי־ערכי בעניין. מבלי לגעת בכשלים המסתמנים במקרה הנוכחי, אפשר ורצוי לדון - מעשית - בהשלכות האופי ההרסני של "תרבות הסמוך", על כל המשתמע מכך. זהו בעצם שיעור בהקשבה לטבע (שממנו התרחקנו), וחשוב מכך - לסביבתנו הקרובה; שיעור בצניעות למול איתניו וביחס לעצמנו; ובעיקר על הרצון להיפרע לחלוטין מהנחיות כובלות ומ"סמכות". בנפשנו הדבר. הנה שיעור חובה לבתי הספר.

בהחלט מומלץ ואף רצוילטייל בארצנו היפהפייה. אין סיבה להיכנס לחששות מיותרים. אפשר להתענג על הטבע, להקשיב לו וליהנות מחברתו. כל אלה - בלי לקחת סיכונים מיותרים וכך גם לשמור על עצמנו.

נכון, זה אמור היה להיות מובן מראש. לכן זה מתסכל במיוחד. אבל אולי כעת, לאחר שחזינו במחיר הכבד ששילמו עשר משפחות ההרוגים, המסר הזה יהדהד בצורה מוחשית הרבה יותר.