גבריאל בך ז"ל היה שופט וג'נטלמן
למראית עין, בך היה תמיד אדיב, סבלני, מחייך, נינוח • וזה אולי היה סוד כוחו כפרקליט וכתובע שהעמיד לדין שועי עם ועברייני "צווארון לבן" ולצידם את גדולי הפושעים הפליליים • לזכר השופט שהלך לעולמו בסוף השבוע
Your browser doesn’t support HTML5 audio
השופט גבריאל הצליח, במסע הימלטות פלאי, לברוח מציפורני הנאצים. חודש בלבד לפני ליל הבדולח, הורשתה משפחתו לעזוב את גרמניה בדרכה לאמסטרדם, וכחודשיים לפני פלישת הנאצים להולנד החליט אביו, במהלך כמעט נבואי, שהגיעה העת להימלט גם משם לארץ ישראל. הם עלו על האונייה "פאטרייה", שעל סיפונה חגג גבי את בר המצווה שלו. עם הגעתה לנמל חיפה, ביקשו הבריטים לגרשם לקפריסין. פצצה שהטמינו אנשי ה"הגנה" בבטן האונייה הביאה לטביעתה, ולמותם של כ־250 מנוסעיה. הנער גבי ומשפחתו ניצלו גם הפעם.
אף שהשלים את לימודיו בבית הספר היסודי ובתיכון בירושלים, גם בחלוף 70 שנה לא עזב אותו מעולם ההיגוי ה"ייקי" הכבד שאפיין את עולי גרמניה. למי שלא הכירו, היה נדמה שרק אתמול הגיע מברלין לארץ הקודש. גינוני הכבוד והנימוס שלו היו לקוחים מתרבות אחרת, אירופית.
למראית עין, בך היה תמיד אדיב, סבלני, מחייך, נינוח. וזה אולי היה סוד כוחו כפרקליט וכתובע שהעמיד לדין שועי עם ועברייני "צווארון לבן" ולצידם את גדולי הפושעים הפליליים.
ראיתי זאת בעיניי: היה זה עוד יום דיונים שגרתי בבית המשפט העליון. "יצחק דרורי", שכונה "המוח" ופושע ש"עבריינותו - אומנותו" בשל מעשי הפשע המתוחכמים שלו, ערער על הרשעתו באחד ממעשי שוד הכספות הגדולים בישראל. דרורי החליט לייצג את עצמו, ובמשך שעה ארוכה עמד וטען לחפותו משל היה אחד מגדולי הסנגורים.
השופט בך ישב עם עמיתיו והאזין בקשב רב, מהנהן בראשו לשמע כל טיעון שהוסיף הנאשם לזכותו. ואז, ביקש את סליחת הנאשם, ובלשון מנומסת דרש ממנו כי "יבהיר" איזו נקודה קשה בטיעון. ה"מוח" דרורי נאלם דום. כמו באבחת חרב, קרס כל הטיעון המפואר שבנה בדי עמל. שאלה אחת קצרצרה של השופט בך מוטטה גם אותו.
היכולת המופלאה הזו, של מקצוענות לעילא ושליטה מוחלטת בפרטי־הפרטים של כל תיק שעסק בו, סללה את דרכו של בך לפסגת המשפט בישראל. את בקיאותו המוחלטת בפרטים ואת כוח זיכרונו המופלא, ניצל בך גם להעברת זיכרון השואה ומורשתה לדורות הבאים, בארץ ובעולם. גם בחלוף שנות דור, זכר כל פרט - לרבות את מספרי התיקים ואת שמו של כל אחד מהעדים הרבים ממשפט אייכמן, שבו שימש יד ימינו של גדעון האוזנר.
בך היה יהודי וציוני גאה. הוא שלל את הטענה ששופטי ישראל אינם יכולים לשפוט את אייכמן בשל "משוא הפנים" שלהם כביכול, נגד מי שהיה אחראי לרצח מיליונים מבני עמם.
"לעולם לא ניתן לשכוח את הרגע הראשון של משפט זה", כתב בך לימים, "כאשר השופטים נכנסו לאולם בית המשפט, עם סמל המדינה ודגל הלאום מאחוריהם, והנאשם הזה, שכל מאווייו התמקדו בהשמדת העם היהודי, קם ועמד דום לפני בית משפט של מדינה יהודית סוברנית. נראה לי כי המשמעות של קיום מדינת ישראל הריבונית, על כל מוסדותיה, הובהרה ברגע זה יותר מאשר עקב אירוע קודם כל שהוא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו