מלכודת הדבש: אסור שישראל תהפוך לכלי משחק של פוטין

השבוע מצטייר כעמוס בפעילות דיפלומטית קדחתנית, אך למעט הביקור של הנשיא הרצוג השבוע בטורקיה כדי לפגוש את הנשיא ארדואן, מדובר במסעות מדיניים בהילוך סרק.

מזכיר המדינה האמריקני בלינקן דיבר ביום ראשון על מאמץ להעברת מטוסי קרב לאוקראינה בשיטה שלפיה פולין מספקת את הציוד וארה"ב משלימה עבורה את המטוסים שהעבירה. אבל אולי דווקא הרמטכ"ל הבריטי, האדמירל רדאקין, אמר דברים חכמים: "העצה שאנחנו, כאנשי צבא מקצועיים, נותנים לפוליטיקאים שלנו היא להימנע מלעשות דברים שאינם אפקטיביים מבחינה טקטית, ובוודאי להימנע מלעשות דברים שעלולים להוביל למיסקלקולציה או להסלמה".

זו עצה טובה לפוליטיקאים לא רק בבריטניה, אלא גם בישראל. לאור המטרות של פוטין ואלו של האמריקנים בעימות הרוסי-אוקראיני, מתעוררים ספקות גדולים בנוגע לתועלת של המסע שלבנטבשבת למוסקבה. זו כבר הפעם השנייה שבה פוטין גורם לראש ממשלת ישראל לחלל שבת. זה לא מקרי. אמנם המהלכים הצבאיים של רוסיה איטיים ומסורבלים והם סובלים מאבידות רציניות, אבל מאבק המסדרונות ההומניטריים מצביע על אחת המטרות של רוסיה: טיהור אתני המוני שעלול להגיע לכמה מיליונים. מנגד, הזמן דרוש גם לאמריקנים. הדוברים שלהם מדברים על הבסת פוטין. יכול להיות לזה תרגום חופשי: הפלת שלטונו. בינתיים, עליית מחירי הנפט ל-130 דולר לחבית הופכת את הסנקציות לבומרנג נגד המערב.

במצב הנורא הזה, שלשני הצדדים שמנהלים את העימות דרוש לוח זמנים ארוך, הדיבורים על הפסקת אש או על הסכם שיסיים את המלחמה הם רק מסך עשן; הם חלק מכל מערכה צבאית בימינו שמלווה במאמצים להשיג לגיטימציה בינלאומית ופנימית. נפתלי בנט מוצא את עצמו בתווך שבין גרמניה לרוסיה ובין ארה"ב לרוסיה. זה לא המקום שישראל צריכה להימצא בו.

זהו משחק דמים של שיקולים ציניים ואידיאולוגיים. זה שלושה ימים רץ ברשת סרטון של הנציג הרוסי אוליאנוב במשא ומתן בווינה על הסכם הגרעין. הוא מדבר על כך שבתיווכו השיגה איראן הרבה יותר ממה שחלמה. פרשנים בארה"ב מדברים על הצורך הבהול של האמריקנים במקור נפט חלופי שימלא את הביקוש בשוק המרקיע שחקים. ממשל ביידן, המכור לשמאל הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, לא יכול לשנות את מדיניותו נגד הפקת נפט וגז אצלם בבית. לכן איראן כנראה תמלא חלק מהמחסור בדלק, ולעזאזל האיום הקיומי על ישראל. זה מה שבנט היה צריך להיאבק עליו, אבל הממשלה הנוכחית לא עלתה כדי לתקוע מקלות בגלגלים של ממשל ביידן, ג'ון קרי ורוב מאלי.

בינתיים, ישראל יכולה להתרכז בקליטת עלייה ולמסך את עיני הצופים בבית מההתפתחויות שמחזקות את איראן. מוטב לפוליטיקאים - מראש הממשלה ומטה - להימנע מלהפוך לחלק מהתוכניות של פוטין, שבית הדין בהאג כבר התכנס לכבודו.