משחקי הניטרליות: ישראל צריכה ללכת בין הטיפות

מאז ימי התנ"ך, נפל בגורלו של עם ישראל לנווט בין מעצמות מתנגשות. והנה שוב נתקלנו בגורלנו זה, במשבר באוקראינה, כשהצורך הוא לנווט בין רוסיה והמערב. הניווט הפעם הוא קשה ביותר, והסכנות שהן גם ביטחוניות וגם ערכיות - גדולות במיוחד.

מצד אחד, מצבנו הביטחוני מחייב אותנו לשמור על צינורות פתוחים לרוסיה. זה שבע שנים, מאז התייצבותם של כוחות רוסיים בסוריה, צה"ל הצליח להימנע מכל התנגשות עימם, על אף פעילותו האינטנסיבית נגד ההתבססות האיראנית בצפון.

גינוי חד־משמעי של הפלישה הרוסית באוקראינה עלול לגרום לרוסים לצמצם, ואף להפסיק את שיתוף הפעולה הזה.

כמו כן, על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי להתחשב במצבם ובביטחונם של כ־800 אלף יהודים המתגוררים ברוסיה, בנוסף לעוד 200 אלף יהודים הגרים באוקראינה, שעלולים למצוא את עצמם תחת כיבוש רוסי. לאור השיקולים הללו, אפשר להבין היטב את הימנעותו של ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט עד כה מהטלת ביקורת על רוסיה ותקיפותיה באוקראינה.

ברם, בניגוד לשיקולים הללו יש איפכא מסתברא חזקה במיוחד לאור נחישותו של העם האוקראיני, להילחם בכל האמצעים נגד הצבא הרוסי. האם ישראל כמדינה שוחרת חירות יכולה להמשיך לשמור על ניטרליות? האם לנגד תמונות של מרד עממי שמתנהל בעזרת נשק קל ואף בקבוקי תבערה - מרד שמונהג על ידי יהודי - המדינה היהודית מסוגלת לעמוד דום?

מעבר לטענות המוסריות האלה ישנה גם איפכא מסתברא מהצד השני, אסטרטגית וביטחונית. במהלך השבת ידעה התקשורת האמריקנית לדווח על ביקורת חריפה מצד אישים אמריקנים כמו ויליאם כהן (שר ההגנה האמריקני לשעבר), שאמר ב-CNN, "איפה ישראל 'בנושא האוקראיני' כאשר היא טוענת שהיא בעלת בריתנו החשובה ביותר במזרח התיכון". שמירת ניטרליות מוחלטת עלולה גם לפגוע בתמיכתה של ישראל בקרב יהודי ארה"ב, שממילא מאותגרת מאוד כיום.

לבסוף יש אולי מקום לשאול: למה ישראל פוחדת כל כך מהנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה? הרי מדובר על כ-4,000 חיילים וכמה עשרות מטוסים. האם עצם העובדה שאנחנו תמיד משדרים פחד פוגעת בתדמיתנו ובהרתעתנו באזור?

כאן חשוב לציין שחרף בקשותינו שחזרו ונשנו, מוסקבה לא נמנעה מלמכור לאויבנו מערכות נשק שהן בין המתקדמות ביותר בעולם. גם חיזבאללה וגם חמאס מצוידים בנשק רוסי, ורוסיה בנתה את הכור האיראני שבבושהר והתחייבה לבנות עוד שמונה כורים באיראן.

כאמור, ניווט במצב זה קשה ביותר ואין מנוס מלהתקדם בזהירות. מצד אחד, להמשיך לשמור כמה שיותר על צינורות פתוחים לנשיא פוטין, ולהמשיך לדאוג לצורכיהם של יהודי רוסיה ואוקראינה, כולל אפשרות של קליטת עלייה מאסיבית.

מצד שני, לא לשמור על שתיקה לאור המאבק האמיץ של העם האוקראיני, שעושה סימן כי יחזור על התנגדות עיקשת לכיבוש רוסי כפי שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה, ולדעת הקהל בקרב בעלת בריתנו החשובה, ארה"ב. נכון להמשיך להציע את שירותנו כמתווכים ולהמשיך לספק סיוע הומניטרי ורפואי לעם האוקראיני. עלינו לשמור על ייעודנו כמדינה יהודית ערכית וחזקה.